במשך שבועות הגיעה בתי בת התשעה-עשרה (הערה: הכוונה לב בת 9) אלי הביתה עם גלידה חינם מנהג משאית גלידה זר. חשבתי שזו סתם נחמדות – עד שהיא חזרה על משהו שהוא אמר עלי, שלא היה שום סיכוי שהיא תדע.
“אמא, משאית הגלידה!”, קראה אלי ונכנסה לסנדלים שלה.
“רגע, אין לך כסף”, קראתי מהמטבח.
“אני לא צריכה”, היא קראה בחזרה וכבר הייתה בחוץ.
הסתכלתי עליה דרך החלון כשהיא רצה לעבר המשאית שחנתה בסוף הרחוב שלנו. זה נמשך כך כבר שבועיים. פעם אחת שאלתי: “למה לא היית צריכה כסף?”
“האיש נתן לי את זה במתנה.”
בפעם הרביעית, סקרנותי הפכה לדאגה צרופה. “אלי, למה הבחור הזה נותן לך גלידה כל הזמן?”
היא משכה בכתפיה. “הוא אומר שגם תות היה הטעם האהוב עליך.”
הנשימה נעתקה ממני. חטיפי שורטקייק תות אכן היו הממתק האהוב עلي בילדותי. אבל מעולם לא סיפרתי על כך לאלי.
“אמרת לו את השם שלי?”
“לא.”
“הוא שאל?”
“לא. הוא רק שואל מה שלומי.”
כרעתי ברך. “אלי, מעכשיו את לא מקבלת ממנו שום דבר יותר. אני רוצה להכיר את האיש הזה.”
בערב השלישי נשמעה שוב המנגינה המוכרת. “אני יכולה?”, שאלה אלי.
“אני באה איתך.”
המשאית עמדה שם, ומסביב התאספו כמה ילדים. הנהג היה בסוף שנות ה-50 לחייו, חבש כובע בייסבול והרכיב משקפיים. איש מבוגר לגמרי רגיל – אך כשראה אותי, תווי פניו עוותו. הוא בהה בי כאילו הוא מחפש את פני זיכרון שלו.
“את אמא של אלי?”, שאל בשקט.
“כן.”
הוא מהן לאט ואז אמר את שמי הפרטי: “שרה?”
היה לי קר כמו קרח. “אני מכירה אותك?”
“כנראה כבר לא.”
“מה זה אמור להיות?”
הוא הציץ בילדים הממתינים. “אולי זה לא הזמן הכי מתאים.”
“לא, עכשיו זה הזמן המושלם. מאיפה אתה מכיר את השם שלי?”
לאחר ששאר הילדים טופלו, הוא סגור את החלון למחצה. “לא ראיתי אותך הרבה זמן.”
“כמה זמן?” הוא היסס. “יותר מ-30 שנה.”
בחנתי את פניו. כלום. “מאיפה אתה מכיר אותי?”
“גרת בברוקסייד בתור ילדה, נכון?”
האוויר נעתק ממני. המשפחה שלי עברה דירה כשהייתי בת אחת-עשרה.
“חיכית בצד הדרך בכל יום שישי אחר הצהריים”, המשיך.
“למשאית הגלידה?”
“לשלי.”
אז הוא בטח היה בשנות העשרים לחייו. “ואתה זוכר ילדה מלפני יותר מ-30 שנה?”
“את לא היית סתם ילדה”, אמר ברצינות. “הכרתי את המשפחה שלך.”
“מי?”
הוא הושיט יד מתחת לדלפק והוציא תמונה ישנה ומרופטת. “לא ידעתי אם להראות לך את זה.”
“למה יש לך תמונה שלי?”
“כי היא שייכת לי.”
לקחתי אותה. ברקע עמדה משאית הגלידה, ולפניה אני, בת שמונה בערך, עם חטיף שורטקייק תות. לצידי עמד בחור צעיר בעל שיער ככה שהניח יד על כתפי.
הסתכלתי מהתמונה אל האיש המבוגר. זה היה הוא.
“את באמת לא זוכרת יותר?”, שאל.
נענעתי בראשי.
הוא הפך את התמונה. בגב התמונה היו כינוי הילדות שלי, תאריך וחמש מילים בדיו כחולה דוהה שגרמו לידיים שלי לרעוד מיד: שמור עליה.
“מי כתב את זה?”, לחשתי.
הנהג החוויר. “אמא שלך.”
“אמא שלי?” היא מתה כבר לפני שנים. והאיש הזה שמר את התמונה שלי? “מי אתה?”
“שמי בן.”
השمط פגע בי כמו ברק מהעבר. בן. אדם…
פתאום נפתחה דלת שהחזקתי סגורה כל חיי. אדם היה אח הגדול שלי בעשר שנים. הוא לימד אותי לרכב על אופניים, הגן עלי – עד שהוא מת כשהייתי בת תשע. אחרי זה המשפחה שלנו התפרקה, ומעולם לא דיברנו עליו עוד.
“בן?”, נשפתי.
הוא חיוך בעצב. “הנה את.”
הזכרונות הציפו אותי. בן גר אצלינו מעשית בקיץ, חברו הטוב ביותר של אדם. אחרי מותו של אדם, בן נעלם מחי حياتي בשלב כלשהו.
“ומשאית הגלידה?”, שאלתי בקול רוטט.
בן סיפר שמאחר יותר הוא נהג במשאית הגלידה של דודו ועשה את הרחוב שלנו למסלול שלו.
“אמא שלך ביקשה ממני לשמור עליך עין”, אמר בשקט. “היא ידעו שאחרי מותו של אדם אף אחד לא דאג לך. אבא שלך רק עבד, והיא עצמה הייתה בסוף כוחותיה.”
כל פעם שבן עבר, הוא חיפש אותי. לפעמים היה לי כסף, לפעמים לא. אם לא, הוא בכל זאת נתן לי את הגלידה האהובה עלי.
“למה לא זכרתי?”, שאלתי בדמעות.
“אבל עושה דברים מוזרים”, השיב בן בעדינות. “אחרי שאדם מת, בנית חומת הגנה. ואחר כך עברנו דירה.”
“איך הגעת לכאן בכלל?”, שאלתי אחרי זמן מה.
“צירוף מקרים טהור. אחרי הפרישה שלי התחלתי שוב לנהג משאית בקיץ.” הוא הסתכל על אלי. “רק כשהיא סיפרה כדרך אגב על ברוקסייד וגלידת תות, ירד לי האסימון. אז חיפשתי בבית בארגז הישן.”
אלי משכה בשרוול שלי. “אמא… האדם הדוד היה נחמד?”
הסתכלתי למטה אליה. ההבנה הקשה פגעה בי בלב: עשיתי בדיוק את מה שפחדתי ממנו. הפכתי את הצער לשתיקה ומנעתי מבתי את דודה שלה עצמו.
“הוא היה נפלא”, אמר בן. “הוא אהב אותך יותר מכל דבר.”
פתאום ראיתי את זה שוב מולי: אדם, כשהוא צוחק, רץ לאורך המדרכה וקונה לי גלידה חדשה כשהישנה נפלה ללכלוך. החום של הזיכרון הזה גירש את הקור של עשורים. במשך שנים האמתי ששכחה היא ריפוי. עכשיו הבנתי שבאמצעות זה קברתי רק חלק מעצמי.
החזרתי לבן את התמונה. הוא סירב.
“תשמרי עליה. התפקיד הזה כבר לא שייך לי”, אמר והסתכל בחיוך אל אלי. “הייתי אומר שמישהו אחר שומר עכשיו.”
אלי זרחה. “אז… אני עדיין מקבלת גלידה חינם?”
“אלי!”, קראתי בצחוק.
בן צחק בקול. “ניסיון יפה, קטנה.”
חטפתי בתיק שלי. “מעכשיו משלמים. שלושה דולר.”
אלי נאנחה בתיאטרליות בזמן שמסרתי לבן את הכסף. הוא הושיט לה את חטיף התות – ואז שלף עוד אחד.
“זה על חשבוני”, אמר בקריצה. “ימים טובים.”
בסוכת הערב ישבו אלי ואני על המדרגות, אכלנו את חטיפי הגלידה והקשבנו למוזיקה של המשאית המתרחקת. היא שאלה אותי על אדם, והפעם לא שתקתי. סיפרתי לה הכל על אחי, בזמן שהיא נשענה עם ראשה על כתפי.
“זה עדיין כואב?”, שאלה בשקט.
“כן”, אמרתי והחזקתי את התמונה הישנה חזק ביד. “אבל עכשיו אני זוכרת את האהבה.”
לפעמים העבר חוזר ללא אזהרה. לפעמים הוא מביא איתו מנגינה ישנה, אדם שכנראה שכחת, ואת ההתובנה שהאנשים שאנחנו אוהבים לעולם אינם באמת אינם.”
מה דעתך על זה? בבקשה, השאר את דעתך בתגובות ושתף את הסיפור הזה! אם היית יכול לתת עצה אחת לכל גיבור בסיפור הזה, מה הייתה העצה? בואו נדון בזה בתגובות בפייסבוק.
