השמיכה הכחולה שאמי סרגָה כשנולד בננו שרדה שלושה מעברי דירה ו־31 שנות נישואים. ואז בעלי טען שתרם אותה בטעות, אף על פי שלא תרמנו דבר במשך חודשים. שלושה לילות אחר כך, שמעתי אותו לוחש: “גם אבא אוהב אותך”, והדלת האחורית נפתחה בקליק.
בשעה 2:04 באותו הלילה, התיישבתי ישר במיטה.
הצד של גרג היה ריק שוב.
הכרית שלו נעלמה.
בעלי טען שתרם אותה בטעות, אף על פי שלא תרמנו דבר במשך חודשים.
במשך שלושת השבועות האחרונים, הוא התגנב למטה באמצע הלילה וטען שהמזרון הקשיח יותר בחדר האורחים עוזר לגב שלו.
בהתחלה האמנתי לו.
גרג היה בן 56. אחרי שלושה עשורים יחד, ראיתי חלקים משנינו מתחילים להשמיע רעשים שלא השמיעו בגיל 25.
אבל משהו בלילה ההוא הרגיש שונה.
נשארתי לגמרי בשקט.
ואז שמעתי את קולו למטה.
שקט.
עדין.
אותו קול שפעם השתמש בו כשילדנו התעוררו מסיוטים.
“הכל בסדר, מתוקה.”
האצבעות שלי התהדקו סביב השמיכה.
ואז גרג אמר: “גם אבא אוהב אותך.”
כל שערה על זרועותיי הזדقפה.
הבן שלנו, מייקל, היה בן 30 וגר מעבר לים.
הבת שלנו, אמה, הייתה בת 28 וגרה במרחק שלוש מדינות משם.
לאף אחד מהם לא היו ילדים.
הפניתי את מבטי לעבר השידה של גרג.
הטלפון שלו היה מחובר למטען.
המסך נדלק לרגע עם התראה חסרת תועת.
מה שגרג קרא לו “מתוקה” היה בתוך הבית שלנו.
ומי שזה לא היה, ככל הנראה קרא לבעלי “אבא”.
קמתי מהמיטה.
ואז שמעתי את מנעול הבריח למטה מסתובב.
קליק.
הדלת האחורית נפתחה.
כמה שניות לאחר מכן היא נסגרה שוב.
“גרג?” קראתי.
דממה.
ואז רצתי למטה יחפה.
דלת חדר האורחים הייתה פתוחה לרווחה, אבל גרג לא היה בפנים.
כיסא הנענוע שהשתמשנו בו כשהיו תינוקים זז בעדינות ליד החלון.
אחורה. קדימה. אחורה.
הלב שלי החל לפעום בחוזקה.
ואז נורת המרפסת נדלקה.
חציתי את המטבח, הרמתי את הווילון וקפאתי.
גרג כרע ברך בערוגת הפרחים כשהוא בלבוש פיג’מה.
הוא החזיק משהו צמוד לחזהו ביד אחת.
משהו קטן.
משהו עטוף בשמיכה הסרוגה הכחולה שאמי הכינה כשמייקל נולד.
ובדייו השנייה, בעלי חפר בור.
“גרג?”
הוא הסתובב כל כך מהר שעפר עף מאת חפירת הגינה הקטנה.
“לאורה!”
הטחתי את הדלת האחורית פתוחה.
“מה אתה עושה?”
“תפסיקי לצעוק!”
“למה אתה חפר בור בשתיים לפנות בוקר?”
החבילה שעל חזהו זזה.
עצרתי.
גרג הידק את זרועו סביבה.
“את מפחידה אותה.”
“אותה?”
הוא משך אחורה פינה אחת מהשמיכה של מייקל.
פנים אפורים זעירים הופיעו.
שתי עיניים קטנות וזועפות נעצו בי מבט.
פשוט עמדתי שם.
“מה זה?”
גרג מצמץ.
“גור חתולים.”
“אני רואה שזה גור חתולים!”
הגור השמיע קול ציוץ.
גרג הביט למטה מיד.
“הכל בסדר, סוזן.”
נעצתי בו מבט.
“סוזן?”
“אמא שלי,” הוא אמר.
“קראת לגור חתולים על שם אמא המנוחה שלך?”
לשנייה אחת מטורפת לחלוטין, זה היה החלק שהמוח שלי התנגד לו יותר מכל.
ואז הבטתי אל הבור.
“גרג, למה אתה קובר גור חתולים?”
“אלוהים, לא… אני לא קובר אף אחד.”
הוא הניח את את החפירה וכרע נמוך יותר.
“תקשיבי.”
לא שמעתי כלום.
ואז…
ציוץ עמום הגיע מאיפשהו מתחת לגבול הגינה.
הכעס שלי נעלם.
“מה זה היה?”
“אח שלה. או אחותה. אני לא יודע עדיין.”
גרג הצביע לעבר מרווח צר מתחת לגבול העץ.
“הם קיננו מתחת לזה. סוזן הייתה מספיק קרוב כדי שאוכל להגיע אליה. השני זחל עמוק יותר פנימה.”
בכי זעיר נוסף הגיע ממתחת לאדמה.
גרג הרים את את החפירה שוב.
“אני מנסה להרחיב את הפתח מבלי לגרום לו להתמוטט.”
הבטתי בבעלי.
ואז בסוזן.
ואז בשמיכת התינוק של מייקל.
ואז חזרה בבעלי.
“מה קורה כאן?”
גרג התעוות.
“אפשר לעשות את זה אחרי שאוציא את הגור השני?”
“לא.”
“לאורה.”
“שלושה שבועות אתה יוצא מהמיטה שלנו כל לילה, שיקרת לגבי הגב שלך, לקחת את השמיכה של מייקל, שמעתי אותך קורא למשהו ‘המתוקה של אבא’… ועכשיו מצאתי אותך חפור בחצר האחורית בפיג’מה.”
“לא לקחתי את השמיכה,” הוא אמר.
“אמרת שתרמת אותה!”
“זה מודה שלא היה השקר הכי חזק שלי.”
כמעט צחקתי.
במקום זאת כרעתי ברך לצידו.
“תגיד לי מה לעשות.”
גרג היסס.
ואז הוא מסר לי את סוזן.
השנייה שבה הגוף הזעיר הזה התמקם על חזהו הבנתי למה הוא השתמש בשמיכה.
היא הייתה בקושי משהו.
חום, עצמות ורעש קטן וזועף.
“תשמרי עליה עטופה.”
גרג חזר לקצה הגינה.
עשר דקות לאחר מכן, אחרי שהוזז מספיק עפר וגור אחד עצבני במיוחד צרח על שנינו, גרג לבסוף הושיט את ידו מתחת והוציא גור חתולים אפור זעיר נוסף.
כמעט בכיתי מהקלה.
גרג ממש בכה.
הוא התיישב לאחור באדמה עם הגור הזה בידיו, כתפיו שמוטות.
“אתה בסדר?” שאלתי.
הוא הנהן מהר מדי.
“בסדר.”
משהו במילה הזו הפריע לי.
אבל היו לי שאלות גדולות יותר.
“בפנים. עכשיו.”
מה דעתך על זה? בבקשה, השאר את דעתך בתגובות ושתף את הסיפור הזה! אם היית יכול לתת עצה אחת לכל גיבור בסיפור הזה, מה הייתה העצה? בואו נדון בזה בתגובות בפייסבוק.
