הזקנה נקראה אליזבת.
כשמרתה התקרבה, האישה אפילו לא שמה לב אליה בהתחלה. היא הביטה למרחק, כאילו חיכתה למישהו שכבר לעולם לא יבוא.
— «שלום…» אמרה מרתה בשקט.
אליזבת נבהלה מעט והפנתה את ראשה לאט.
— «את… אליי?»
— «כן. קר לך?»
הזקנה חייכה חיוך חלש.
— «קר לי… אבל לא מבחוץ».
מאותו יום מרתה החלה להגיע אליה כל יום.
היא הביאה תה, חתיכת לחם, לפעמים תפוח מחדר האוכל. בהתחלה אליזבת כמעט לא דיברה, אבל עם הזמן התחילה להיפתח.
התברר שהייתה לה משפחה. בן, כלה… נכדים.
— «אמרו לי שאני כבר נטל…» היא לחשה פעם.
מרתה לחצה את ידה.
— «את לא נטל».
עם כל יום שעבר הילדה דאגה לה יותר ויותר: כיסתה אותה בשמיכה, עזרה לה ללכת, הקשיבה לסיפורים שלה.
ובפעם הראשונה מזה זמן רב אליזבת שוב התחילה לחייך.
ערב אחד הזקנה לא הופיעה ליד השער.
מרתה חיכתה… שעה… שעתיים…
— «משהו קרה…» היא לחשה.
למחרת המחנכת אנה גילתה את הכתובת שבה גרה אליזבת. הן הגיעו לשם יחד.
הדלת הייתה פתוחה למחצה.
בחדר שררה דממה. דממה מדי.
אליזבת שכבה על המיטה, כאילו פשוט נרדמה.
מרתה התקרבה לאט.
— «סבתא…»
לא הייתה תשובה.
אבל על השולחן היה מונח מעטפה.
אנה פתחה אותה בזהירות וקפאה.
— «מרתה… זה בשבילך…»
בתוך המעטפה היה מכתב.
״אם את קוראת את זה, סימן שאני כבר לא כאן. תודה לך… שהיית האדם היחיד שראה בי לא נטל, אלא בן אדם. אני משאירה לך את כל מה שיש לי… אבל הכי חשוב — אני משאירה לך את האהבה שלי. נתת לי את הימים האחרונים ששווה היה לחיות בשבילם…״
מרתה בכתה, מחבקת את המכתב אל חזה.
כעבור כמה שבועות התברר שלאליזבת היה בית קטן מחוץ לעיר וחסכונות, שהמשפחה שלה אפילו לא ידעה עליהם.
אבל עבור מרתה זה לא היה חשוב.
הדבר החשוב באמת כבר היה שלה.
לראשונה בחייה היא הרגישה שמישהו באמת צריך אותה…
ואולי, אי שם, אליזבת סוף סוף הפסיקה להרגיש לבד.
מה דעתך על זה? בבקשה, השאר את דעתך בתגובות ושתף את הסיפור הזה! אם היית יכול לתת עצה אחת לכל גיבור בסיפור הזה, מה הייתה העצה? בואו נדון בזה בתגובות בפייסבוק.
