קברתי את אשתי יחד עם השרשרת האהובה עליה. שנים לאחר מכן, ראיתי אותה על צווארו של אדם זר. כשגיליתי מה הוא יודע על הילדים שלי, הדם קפא בעורקיי…

השקט במשרד היה מחריש אוזניים. העולם החיצוני של שיקגו — רועש, קר ואכזרי — נראה כאילו קפא תחת מעטה פלאפי של גשם אוקטובר, והתמוסס בחושל הסמיך שמעבר לחלונות. אך כאן, בתוך האחוזות המבוצרות של לוסון מרסר, הזמן לא נמדד בשניות, אלא בדפיקות השקטות של מכונות ההצלה בתא הרפואי השכן.

קברתי את אשתי יחד עם השרשרת האהובה עליה. שנים לאחר מכן, ראיתי אותה על צווארו של אדם זר. כשגיליתי מה הוא יודע על הילדים שלי, הדם קפא בעורקיי…

יונה ובליית. התאומים בני השש שלי. הדם שלי, הקשר היחיד שנותר לי לעולם הזה, גוועו לנגד עיניי. עשרה ימים. זה בדיוק הזמן שהקציבו להם מיטב הרופאים במדינה, כשהם הרימו ידיים מול תהליך פירוק תאים מסתורי ומתקדם במהירות. שום כסף, קשרים או השפעה לא יכלו לעצור את הסופה הבלתי נראית הזו.
אבל עכשיו הכל נדחק הלאה. במרכז החדר, מואר רק באור העמום של מנורת שולחן, עמדה אישה צעירה ועדינה במעיל ספוג לגמרי.
אלנה וורד.
– חזרי על זה, – קולו של לוסון נשמע שקט, אך בשקט הזה הוא צלצל כמו מיתר פלדה מתוח. כתפיו העצומות התאמצו, ומבטו של העין האפורה חדר לפניה של האורחת הבלתי קרויה בעוצמה כזו שכל אחד אחר במקומה היה נסוג ממזמן.

קברתי את אשתי יחד עם השרשרת האהובה עליה. שנים לאחר מכן, ראיתי אותה על צווארו של אדם זר. כשגיליתי מה הוא יודע על הילדים שלי, הדם קפא בעורקיי…

אלנה בלעה את הגוש שהתיישב בגרונה. אצבעותיה שיחקו בעצבנות בשולי הבד הבלו, ועל ריסיה עדיין ברקו טיפות גשם. למרות הפחד, במבטה נקראה עקשנות מוזרה ובלתי מעורערת. היא נשמה לאט והנהנה לעבר הדו”ח הרפואי ששכב על עץ הליטוש של השולחן.

מורשתה של ז’נבייב
– זו לא תקלה גנטית, מר מרסר, – היא פתחה, וקולו, למרות הרעד, הדהד בבירור בחדר. – וגם לא וירוס נדיר, כמו שהרופאים שלך אומרים. הילדים שלך מורעלים. לאט, בכוונה תחילה ומבפנים.
דוקטור פרנקלין ייטס, שכל הזמן הזה עמד בצל ליד דלת מחלקת התאומים, עשה צעד חד קדימה:
– רגע אחד! זה אבסורד! לאף אדם זכר אין גישה לקומה הזו. מערכת סינון האוויר, האבטחה, הבידוד…
– אף אדם חי לא קשור לזה היום, דוקטור, – קטעה אותו אלנה, ובקולו נשמעה נימה מרה ומאיימת. היא הרימה את ידה, שעל פרק כולה עדיין הבהב מעט אותו אבן כחולה זעירה על שרשרת כסף דקה. – עשו את זה לפני שבע שנים. עוד לפני שהם נולדו.

קברתי את אשתי יחד עם השרשרת האהובה עליה. שנים לאחר מכן, ראיתי אותה על צווארו של אדם זר. כשגיליתי מה הוא יודע על הילדים שלי, הדם קפא בעורקיי…

לוסון הרגיש צינה קפואה חולפת על גבו. הצמיד הזה… הוא הזמין אותו באופן אישי אצל צורف בשדרת החמישית בניו יורק ליום השנה הראשון לנישואיהם עם ז’נבייב. הוא הניח אותו בקופסת קטיפה כשז’נבייב הלכה לנצח. והוא עצמו הוריד אותו לקבר יחד איתה.
איך הילדה הזו הצליחה להשיג את זה? ולמה ז’נבייב, כשהלכה, השאירה למישהו הבטחה כה אינטימית?
– מאיפה לך הצמיד הזה? – בקולו של מרסר בקעה חרחור מסוכן. ידו נחתה באינסטינקט על קצה השולחן.
– ז’נבייב יבאה, – לחשה אלנה, מורידה את עיניה לרצפה המוכתمة. – היא ידעה שהמשפחה שלה… שהאנשים מהם באה לעולם לא יעזבו אותה בשקט. היא הבינה שאם היא תנסה לברוח לעולם הזה, לבנות איתך משפחה, הם ימצאו דרך להגיע לדבר היקר ביותר. היא חזאת את זה. והיא הכינה אותי.
– הכינה למה? – לוסון נטה קדימה, מרגיש שתוכו רותח תערובת של תקווה וזעם.
– ליום הזה. – אלנה הרימה לבסוף את עיניה, מלאות דמעות אך נקיות להפליא. – לפני שבע שנים, הרבה לפני שיונה ובליית הגיעו לעולם, ז’נבייב מסרה לי כמוסות רפואיות. מנטרלים מסונתזים. היא ידעה את הנוסחה של הרעל שהשבט שלה השתמש בו כדי לסלק את הבלתי רצויים. אי אפשר היה לתת את הנוגדן הזה להורים – הנוסחה מופעלת רק אם מנגנון גנטי מופעל. אותו מנגנון שמוטבע ב-DNA של הילדים שלך.
דוקטור ייטs הביט באישה בתדהמה:
– אתה רוצה לומר… שיש לך תרופת נגד?
– לא סתם תרופת נגד, – תיקנה אותו אלנה, כשהיא מוציאה מכיסה הפנימי צינור מתכת שני, ארוז הרמטית, ומניחה אותו בזהירות ליד הניירות. – זה המפתח להצלה שלהם. אבל הזמן אוזל. אם ניתן אותו ממש עכשיו, לתאומים יהיה סיכוי. אם נחכה עוד אפילו כמה שעות… יתחיל הרס בלתי הפיך של הרקמות.

קברתי את אשתי יחד עם השרשרת האהובה עליה. שנים לאחר מכן, ראיתי אותה על צווארו של אדם זר. כשגיליתי מה הוא יודע על הילדים שלי, הדם קפא בעורקיי…

 

צל מהעבר
לוסון שתק. המוח שלו עבד בדיוק קר ומושלם של אדם שעבר עשרות מלחמות והפיכות. הוא שקל כל סיכון. האם זה יכול להיות מופע מורכב? מלכודת של אויביו הוותיקים, שהחליטו לחסל את שאריות משפחתו?
אבל הצמיד… והאבן הכחולה הזו, ששמרה על חום עורה של ז’נבייב… בודקי שקר לא יכלו לזייף את הכאב הזה שהשתקף בעיניה של אלנה. חוץ מזה, האינטואיציה שלו עצמו — אותה אחת שהצילה אותו בשנים האפלות ביותר — לחשה: היא אומרת את האמת.
– מי הם, אלנה? – שאל לוסון בשקט, עוקף את השולחן ועוצר במרחק צעדים ספורים בלבד מהנערה. דמותו הגבוהה התנשאה מעליה, אך בעיניו כבר לא הייתה איום – רק אהבת אב עצומה ונואשת, שמוכן לקרוע את כל העולם בשביל הילדים שלו. – מי הרג את ז’נבייב?
אלנה אנחה, ועל פניה חלף צל של אימה.
– האדם שאתה חושב שהוא מת, מר מרסר. זה שמושך בחוטים בסינדיקטים הפיננסיים של שיקגו. זה שנשבע להשמיד את כל אחד מחברי המשפחה שלך עד האחרון שבהם.
בדיוק ברגע הזה קרוע השקט במסדרון על ידי אזעקה חדה וצורבת. על צג המסך של מערכת האבטחה נדלקו חיוויים אדומים. קולו של העוזר האלקטרוני טרט בטון מתכתי: «אזהרה. ההיקף הופר. מגזר מזרחי. יעדים מרובים. מגינים מופעלים».
דוקטור ייטs נסוג בבהלה אל החלון:
– אלוהים אדירים… הם כבר כאן!
לוסון לא רעד. להיפך, זוויות פיו נגעו בחיוך קר ומאיום של אדם שיש לו סוף סוף מטרה. הוא הסתובב לאט לעבר הכספת המובנית בקיר שמאחורי כורסאו, והקיש קוד דיגיטלי מורכב. דלת הפלדה הכבדה נפתחה בקליק, וחשפה שורות של מתכת מושחרת שחורה – נשק, מחסניות רזרביות, ערכות טקטיות.
– דוקטור ייטs, – זרק מרסר מבלי להסתובב, כשהוא מוציא מהכספת אקדח כבד ודורך בקלות קליעי מחסנית לתוך הקנה. – קח את הצינור. רץ לתא הרפואי. התחל את ההליך מיד. יש לך בדיוק עשר דקות.

קברתי את אשתי יחד עם השרשרת האהובה עליה. שנים לאחר מכן, ראיתי אותה על צווארו של אדם זר. כשגיליתי מה הוא יודע על הילדים שלי, הדם קפא בעורקיי…

– ואתה? – נשמע פחד בקולו של הרופא.
לוסון לקח מהשולחן את הצמיד עם האבן הכחולה, הידק אותו בזהירות באגרופו, מרגיש את קור המתכת, והביט בנערה המבוהלת אך הגאה שעמדה במרכז החדר.
– ואלנה ואני נקבל את פני האורחים, – אמר מרסר בקור רוח, כשהוא פוסע לעבר דלת העץ הכבדה של המשרד. – אף אחד לא יעז לקחת ממני את הילדים שלי פעם שנייה. אף אחד.
הגשם בחוץ הלם בחלון בעוצמה כפולה, כאילו שוטף את עקבות העבר האחרונות, ופותח את הדרך ללילה ארוך, קשוח ויפהפה שבו אהבת אב ואור האם המתה חייבים לגבור על המוות.

שאלות להמשך
האם לדעתך לוסון יוכל להגן על ילדיו ואלנה מפני התוקפים, ומי באמת עומד מאחר ניסיון ההתנקשות במשפחת מרסר?

מה דעתך על זה? בבקשה, השאר את דעתך בתגובות ושתף את הסיפור הזה! אם היית יכול לתת עצה אחת לכל גיבור בסיפור הזה, מה הייתה העצה? בואו נדון בזה בתגובות בפייסבוק.

אהבתם את המאמר? שתפו עם חברים:
סיפורים מדהימים