כאשר הבן שלי הציל גור כלבים שרעד מקור, מעולם לא דמיינו שזה יוביל למעין מלחמה שקטה עם השכנה המוזרה שלנו. אבל לפעמים היקום מתערב מהר יותר ממה שאנחנו מצפים — ועם תזמון טוב יותר מכל מה שאנחנו היינו מסוגלים לו.
אני לא אדם שמאמין מאוד בקארמה מיידית. אני יותר אישה שמעדיפה לחכות ולתת לחיים לעשות את שלהם. אבל מה שקרה בסתיו האחרון ערער את האמונה הזו עד היסוד.
השכנה שלנו הרסה את בית הכלב של הבן שלי — הקארמה הייתה מהירה יותר ממני.
כל פעם שאני מסתכלת בעיניים של הבן שלי או רואה את הכלב שלנו מכורבל בבית הכלבים הכחול הקטן שלו מתחת לעץ המייפל, אני נזכרת בזה שוב.
אם היית אומר לי אז ששכנה חמוצת פנים, כלב בוצי וילד בן עשר עם מחברת ציורים יהפכו את העולם שלנו על פיו — הייתי צוחקת.
אנחנו גרים בבית קטן להשכרה בקומת קרקע בקצה העיר.
זה נעים, אבל לא משהו מיוחד. הרצפות חורקות כאילו מישהו הולך על קצות האצבעות במסדרון, ודוד המים מגרגר בשלוש לפנות בוקר כאילו יש רוחות.
הבעלים שלנו, ג’רי, לא לוקח את הכללים שלו יותר מדי ברצינות — חוץ מאחד. באותיות אדומות גדולות בחוזה כתוב:
“אסור להחזיק חיות מחמד — באופן מוחלט.”
אני ובעלי, דן, עובדים במשרה מלאה.
הבן שלנו, מייסון, חוזר מבית הספר בערך עשרים דקות לפנינו.
יום אחד חזרתי הביתה והבנתי מיד שמשהו לא בסדר.
מייסון עמד במרפסת עם הסוודר שלו צמוד אליו.
בתוכו היה גור הכלבים הקטן והרועד ביותר שראיתי אי פעם.
“מצאתי אותו מאחורי פחי האשפה של בית הספר,” אמר מייסון.
הוא קרא לו באדי.
בנינו לו בית כלבים קטן וכחול.
אבל השכנה שלנו, גברת הנדרסון, לא הייתה מרוצה בכלל.
כמה ימים אחר כך מצאנו את בית הכלב הרוס.
באדי נעלם.
בסוף מצאנו אותו רועד מתחת לשיח.
אבל כמה ימים לאחר מכן, באדי הציל את חייה.
היא החליקה בגינה שלה וחבטה את ראשה.
באדי התחיל לנבוח כל כך חזק שמייסון רץ החוצה ומצא אותה.
כמה ימים אחר כך היא ניגשה לגדר.
היא התנצלה.
והיא נתנה למייסון שלט עץ.
עליו היה כתוב:
“ביתו של באדי — המקום שבו שוכנת האהבה.”
ואני בכיתי.
מה דעתך על זה? בבקשה, השאר את דעתך בתגובות ושתף את הסיפור הזה! אם היית יכול לתת עצה אחת לכל גיבור בסיפור הזה, מה הייתה העצה? בואו נדון בזה בתגובות בפייסבוק.
