נכדתי לילי הייתה רצה ישר לזרועותיו של סבא ג’ים ברגע שנכנסה לביתנו. לכן כשהיא באה להישאר אצלנו שבוע וסירבה פתאום לחבק אותו לפני השינה, חשבתי שהיא פשוט עייפה — עד שהביטה בי במיטה ולחשה:
“סבתא… הוא שונה.”
לילי תמיד אהבה את בעלי כאילו הוא תלה את הירח בשמיים.
ברגע שנכנסה בדלת, היא רצה ישר לסבא ג’ים, חיבקה את מותניו ואמרה:
“אני כאן”, כאילו היא מדווחת לשירות.
היא קראה לו “האדם האהוב עליי”.
הוא לימד אותה לרכוב על אופניים, לערבב קלפים ולשרוק דרך האצבעות. הוא נתן לה להסתובב בבית עם כובע הבייסבול הישן שלו כאילו הוא כתר.
בחודש שעבר בתי ארין התקשרה מוקדם ביום שני.
“אמא, לילי יכולה להישאר אצלכם שבוע?”
“בטח. תביאי אותה הערב.”
שלושת הימים הראשונים היו רגילים. פנקייקים בבוקר. משחקי קופסה בערב.
ביום הרביעי לילי נעשתה שקטה.
בארוחת הערב היא הזיזה אפונים בצלחת וענתה רק “כן” ו”לא”.
באותו ערב ג’ים חיכה לחיבוק לילה טוב.
“חבקי את סבא לפני השינה,” אמרתי.
לילי נעצרה במסדרון. היא הסתכלה עליו וניענעה את ראשה לשלילה.
מאוחר יותר, כשהכנסתי אותה למיטה, שאלתי:
“למה לא חיבקת את סבא?”
היא הביטה בתקרה רגע.
“סבתא… הוא שונה.”
“איך שונה?”
“קמתי לשתות מים. שמעתי רעשים.”
“איזה רעשים?”
“כמו כשמישהו מנסה לא לבכות בקול.”
“הצצתי למטבח.”
“סבא ישב ליד השולחן. הראש שלו היה למטה. הוא רעד. הידיים שלו היו על הפנים. סבא אף פעם לא בוכה. הוא נראה… קטן.”
לקחתי את ידה.
“תודה שסיפרת לי.”
מאוחר יותר מצאתי מסמכים במגירה שלו.
נוירולוגיה. בדיקה קוגניטיבית.
ג’ים הודה.
“הם אמרו שזה שלב מוקדם. דמנציה מוקדמת. אולי אלצהיימר.”
הוא אמר שהוא שוכח דברים — שמות, למה נכנס לחדר.
“למה לא סיפרת לי?”
“כי לא רציתי להיות נטל.”
“אתה לא נטל. אתה בעלי.”
סיפרנו לארין.
אחר כך דיברתי עם לילי.
“סבא עובר משהו קשה. לפעמים המוח שלו מתבלבל.”
“אבל הוא עדיין סבא?”
“כן.”
לילי התקרבה אליו.
“אתה עדיין האהוב עליי.”
ג’ים כרע ברך.
לילי חיבקה אותו חזק.
“אין יותר סודות,” היא אמרה.
“אין יותר סודות,” הוא הבטיח.
כמה ימים אחר כך ארין באה לקחת את לילי.
לילי חיבקה את ג’ים לפני שעזבה.
הוא נתן לה את כובע הבייסבול הישן שלו.
כשהבית התרוקן נסעתי לבית הקברות.
הייתי צריכה מקום שבו לא מצפים ממני להיות חזקה.
כשחזרתי הביתה, ג’ים ישב במטבח עם הספר שלו.
הוא הרים את מבטו.
“את בסדר?”
“לא,” הודיתי. “אבל אהיה.”
חיבקתי אותו.
לעת עתה — הוא עדיין כאן.
מה אתה חושב על זה? בבקשה השאר את דעתך בתגובות ושתף את הסיפור הזה!
