כל מה שרציתי היו ירח דבש שקט, אבל כשהאמא שלו הופיעה בלי הזמנה וסירבה לעזוב, הכול יצא משליטה. ניסיתי להישאר מנומסת. ניסיתי להיות סבלנית. אבל יש נשים שמבלבלות בין נדיבות לחולשה…
ירח הדבש שלנו אמור היה להיות שבועיים בפלורידה. אמורות היו להיות בוקרים רכים, רוח ים ופירות ים לאור נרות.
תכננתי כל פרט. ארזתי קרם הגנה, כותונת לילה משי וספר כיס רומנטי ששמרתי במיוחד לאירוע הזה.
במקום זה קיבלתי את חמותי ג’יזל.
בבוקר השני של הטיול התגנבתי בחלוק לכיוון הדלת וציפיתי לשירות החדרים. במקום זה עמדה ג’יזל מולי, מחייכת מתחת לכובע שמש ענקי ועם מזוודה ביד.
„שלום מתוקה“, אמרה בקורן. „באתי להירגע איתך ועם בריאן!“
לפני שהספקתי להגיד משהו היא נכנסה לחדר כאילו הוא שלה.
„מי זה, מארי?“, קרא בריאן מאחור, שרוע בתחתוני בוקסר על המיטה.
„אמא שלך“, אמרתי בזמן שהלכנו שנינו אליו.
„לא, זה לא אמור לקרות“, אמר בריאן והעביר יד על פניו.
„אני לא אפריע לכם ילדים“, קראה ג’יזל בשמחה מהספה. „אפילו לא תרגישו שאני כאן.“
זו הייתה שקר.
לאן שלא הלכנו, ג’יזל עקבה אחרינו כמו צל עם דעות.
„במקרה“ פגשה אותנו במסדרון, התיישבה בלי הזמנה ליד שולחן ארוחת הבוקר שלנו והופיעה ליד הבריכה עם כובע שמש ניאון שנראה מהחלל. איכשהו תמיד מצאה דרך לשבת לידנו בארוחת הערב, פעם אחת אפילו קראה למלצר באמצע ההזמנה.
„כולנו כאן יחד, מתוקה!“
ועוד משהו? ההערות לא נגמרו לעולם.
„אוי מארי, את מזמינה שוב פסטה? פחמימות כל כך קשות לגוף אחרי גיל 30.“
בארוחת הערב היא תפסה את תפריט היינות והביטה בבריאן.
„מעולם לא סיפרת לי שיש לה קעקועים, בני. תמיד אהבת בחורות שמתנהגות בסטייל. מה קרה?“
הבעת הפנים שלי נשארה רגועה. נשכתי את הפנים הפנימי של הלחי והנחתי לשתיקה לעשות את העבודה הכבדה.
באותו ערב התגנבתי למרפסת, הטלפון ביד, ולחצתי על כפתור ההקלטה באפליקציית ההודעות הקוליות. זה הפך להרגל.
„אם אני אגיד משהו“, לחשתי, „אני אהיה הרעה. אהיה האישה ההיסטרית החדשה שלא מסוגלת להתמודד עם קצת זמן משפחתי.“
מאחוריי בריאן פתח את הדלת. הוא נתן לי כוס יין ונשען על המעקה.
„היא זקנה“, אמר בשקט. „והיא אוהבת אותי. זה הכול שקורה כאן. אני נשבע.“
„אז למה יש לי תחושה שהיא מנסה להוציא אותי מהמשחק?“
„היא עוזבת ביום חמישי. קניתי לה כרטיס חזרה. תחזיקי מעמד עוד קצת, מותק. בבקשה.“
הבטתי בו וראיתי את ההתנצלות השקטה על פניו.
„אני מנסה“, אמרתי בסוף, אצבעותיי לופתות חזק את גבעול הכוס. „אבל יש לי תחושה שאני מאבדת אותך סנטימטר אחר סנטימטר. והיא מחייכת בזמן שזה קורה.“
יום חמישי הגיע, וג’יזל לא עזבה.
גלגלנו יחד את המזוודה שלה החוצה, בריאן דיבר בעצבנות בזמן שג’יזל אחזה בתיקה כאילו היא עולה על יאכטה ולא על מונית.
כשהנהג ירד לעזור לה, היא לפתע התנשמה והתנדנדה לאחור.
„הרגל שלי!“, צעקה ואחזה בירך כאילו ירו בה. „שמעתי משהו נסדק – אני לא יכולה לזוז!“
כמו בסרט בהילוך איטי היא קרסה על המדרכה. המזוודות שלה נפלו וכובע השמש עף כמו רוקטת אזהרה אל הכביש.
מאוחר יותר, בחזרה בחדר, זזתי בשקט. לא היה לי חשק לדבר. בריאן ניסה בכל זאת.
„לא ידעתי מה לעשות“, אמר. „היא אמא שלי. חשבתי שיש לה בעיה.“
„יש לה“, אמרתי בפשטות וקיפלתי את הבגדים שלי. „אבל לא כמו שאתה חושב.“
למחרת היא טסה הביתה – שקטה, נוקשה ולא מוכנה להביט לי בעיניים.
אבל יומיים אחרי שחזרנו הטלפון צלצל.
„בריאן“, אמרה בחיבה. „אני עדיין לא מצליחה לעלות את המדרגות בדירה שלי. רק עד שארגיש יותר טוב?“
יצאתי מהחדר. שוב.
אבל הפעם ידעתי: זה עדיין לא נגמר. אפילו לא קרוב.
חודש הגיהינום שלנו לא התחיל בירח הדבש, אלא זמן קצר אחרי. כשג’יזל עברה לחדר האורחים וטענה שהיא לא יכולה לטפס מדרגות, היא התחילה לצלצל בפעמון שלה כמו מלכה.
„מארי!“
„מארי, המרק מלוח מדי!“
„מארי, איפה הכרית שאני אוהבת? לא, לא זו! הקשה! תיזהרי, ילדה!“
היא „שכחה“ איזו רגל פגעה. שכחה את הקביים כשבאו אורחים, וחיפשה לעצמה מטלות מעצבנות בבית – כמו לסדר מחדש את מדף התבלינים שלי בזמן שהייתי בעבודה.
היא אפילו קראה את היומן שלי ואמרה לבריאן שהיא „דואגת“ למצב הרוח שלי. אפילו הציעה לי לקחת גלולות למניעת הריון יקרות יותר.
בערב שבו בת דודתו של בריאן, מולי, באה לביקור, הכול התפרץ ממני.
סיימנו בדיוק לאכול. מזגתי יין מחדש כשג’יזל קמה להביא עוד מפית – מהר, קליל וברגל הלא נכונה.
„זה היה הרגל השמאלית“, אמרה מולי שוב, הפעם בקול רם יותר.
חיוכה של ג’יזל רעד. „זה מתרפא.“
מבטו של בריאן עלה סוף סוף – חד, מבולבל וממוקד עליה כמו זרקור.
מאוחר יותר, כשהכלים נוקו ובריאן ואני היינו לבד במטבח, אמרתי בלי הקדמות:
„סיימתי. היא חייבת ללכת.“
„אני יודע“, אמר והוריד מבט. „טילפנתי לדודה לידיה. היא הסכימה לקחת אותה. כבר הזמנתי את הכרטיס.“
„מתי?“
„ליום שישי.“
„למה לא מחר?“, שאלתי והבטתי לו בעיניים.
כי… זה היה הכרטיס הזול ביותר שיכולתי להשיג. כי הזמנתי גם סוף שבוע רק בשבילנו. רק אנחנו, מארי. בלי טלפון, בלי רגשות אשמה ובטח שלא אמא שלי.“
בבוקר יום שישי לא חיכיתי לצלצול שלה. ארזתי את החפצים שלה. סחבתי בעצמי את המזוודה שלה עד למדרכה.
„יש לך שתי רגליים עובדות, ג’יזל. שיקרת חודש שלם ואני אפשרתי את זה כי בעלי הרגיש אשם. הוא הרגיש אחראי עלייך. תעשי את זה בעצמך.“
היא לא אמרה שלום.
כשהמונית נסעה, נכנסתי הביתה, פתחתי את הארון והוצאתי את כותונת הלילה המשי שלי. ארזתי רק את הכרחי.
לא נסענו רחוק. זו הייתה רק בקתה שקטה, עמוק ביער. היו רק בעלי ואני, והפעם?
אפשרתי לעצמי שלווה, וכשעצמתי עיניים, לא עצרתי את הנשימה.
– מה אתה חושב על זה? בבקשה השאר את דעתך בתגובות ושתף את הסיפור הזה!
