במשך שנים, מייסון ישב על אותו ספסל סדוק ליד קצה שכונה מוזנחת, שבה אנשים למדו להוריד את הראש ולנעול דלתות.
הספסל עמד ליד רצועת עפר צרה בין מכולת ישנה לתחנת אוטובוס עם לוח זכוכית שבור. בחורף הרוח חתכה דרך המעיל שלו. בקיץ אבק נדבק לנעליו. אבל מייסון הגיע בכל זאת.
לא היה לו לאן חשוב ללכת.
בכל ערב הוא נשא מחברת בלויה מתחת לזרועו ועיפרון קהה מאחורי האוזן. המחברת הייתה עם כריכה כחולה דהויה, פינות מקופלות ודפים מלאים במספרים, נוסחאות ותרשימים מסודרים.
למי שעבר שם, הוא כנראה נראה כמו זקן בודד שמשרבט שטויות כדי להעביר את הזמן.
אבל עבור מייסון, המספרים היו סדר.
הם היו שקט.
הם לא צעקו, לא שיקרו ולא נעלמו.
הוא היה יושב שם בשקט, פותר בעיות מתמטיקה בזמן שהשכונה נעה סביבו. אמהות גררו ילדים עייפים הביתה מבית הספר. גברים עישנו ליד החנות. בני נוער בעטו באבנים וצחקו חזק מדי.
אף אחד לא שם לב אליו במיוחד.
עד שיום אחד ילד ביישן עצר לידו.
מייסון שם לב קודם לנעליים של הילד — שחוקות ודקות. ואז לתיק הקרוע שתוקן פעמיים בסרט דביק שחור. הוא היה בן עשר או אחת עשרה לכל היותר.
הוא עמד מרחוק, כאילו לא מסתכל.
אבל העיניים שלו חזרו שוב ושוב למחברת של מייסון.
“אתה אוהב מתמטיקה?” שאל מייסון בעדינות.
הילד היסס. “אני… מנסה. אבל אני לא מבין את זה.”
“מה השם שלך?” שאל מייסון.
“לוקאס.”
“נו, לוקאס,” אמר מייסון, טופח על הספסל לידו, “ניסיון זה מקום טוב להתחיל בו.”
מאותו יום הם נפגשו כמעט כל ערב.
בהתחלה לוקאס הגיע בזהירות, תמיד מוכן לברוח אם משהו ישתבש. אבל מייסון מעולם לא היה קשה אליו. הוא הסביר בסבלנות, צייר מספרים באבק, השתמש במכסים, אבנים ועלים כדי להמחיש.
וכשלוקאס טעה — מייסון לא כעס.
“שוב,” הוא היה אומר. “טעויות הן רק צעדים עם נעליים מלוכלכות.”
לוקאס התחיל לחייך יותר. לא הרבה, אבל מספיק כדי שמייסון יבחין.
ואז יום אחד הילד הפסיק להגיע.
שנים חלפו.
אחת עשרה שנים לאחר מכן מייסון שכב במיטת בית חולים, לבד, מביט בתקרה. מצבו הידרדר והוא ידע זאת.
באותו ערב נכנסה אחות עם מטופל נוסף.
“הוא יישאר כאן בערך שעה,” היא אמרה. “אחר כך נעביר אותו לחדר VIP.”
האיש במיטה השנייה הסתובב… וקפא.
“היי… אתה עדיין אוהב מתמטיקה?” הוא אמר בשקט.
עיניו של מייסון נפתחו לרווחה.
הם זיהו זה את זה מיד.
הם דיברו שעות. לוקאס סיפר שהוא הפך למהנדס והקים חברה, וכל חייו השתנו בזכות אותם ערבים על הספסל.
אבל אז מייסון חייך בעצב.
“אין לי כסף לטיפול… אז לא נשאר לי הרבה זמן.”
למחרת בבוקר הוא התעורר לבד.
אחות נכנסה.
“קרה משהו מוזר,” היא אמרה בשקט. “האיש שהיה כאן ביקש שאמסור לך את זה.”
היא הניחה שקית קטנה על השולחן.
מה דעתך על זה? בבקשה, השאר את דעתך בתגובות ושתף את הסיפור הזה! אם היית יכול לתת עצה אחת לכל גיבור בסיפור הזה, מה הייתה העצה? בואו נדון בזה בתגובות בפייסבוק.
