הרוח נשאה את ריח הבנזין והאבק.
ואז—
“…תמצא את האופנוען שהוא אבא שלי.”
“לא…”
המילה פרצה ממנו לפני שהצליח לעצור אותה.
לא בקול רם.
אבל אמיתית.
הילדה לא זזה.
לא הסיטה את מבטה.
כי היא לא ניחשה.
היא ידעה.
האופנוען בהה בצמיד.
קטן. גס.
עבודת יד.
הידיים שלו עשו את זה.
לפני שנים.
“איפה הוא?” שאל בשקט.
הילדה נענעה בראשה.
“הוא לא יכול היה לבוא,” לחשה.
הפסקה.
“הוא אמר שתבין.”
דממה.
כי הוא באמת הבין.
או לפחות —
חשב שהוא מבין.
“מי אמא שלך?” שאל.
הילדה היססה.
ואז אמרה את השם.
והכול השתנה.
כי זה לא היה סתם שם.
זה היה לילה.
טעות.
החלטה שהוא מעולם לא תיקן.
“זה לא יכול להיות,” אמר.
הילדה התקרב צעד.
“הוא אמר שתגיד את זה,” ענתה.
הפסקה.
“הוא אמר שלא תאמין… עד שתראה את זה.”
היא הרימה את הצמיד גבוה יותר.
נשימת האופנוען הואטה.
כי היה שם עוד משהו.
סימן.
קטן.
מוסתר.
משהו שרק הוא היה מזהה.
“מאיפה השגת את זה?” שאל שוב.
“אבא שלי נתן לי אותו,” אמרה.
הפסקה.
“הוא אמר שתזכור כשתראה את החלק הפנימי.”
האופנוען קפא.
פנימי.
היה שם משהו בפנים.
הוא לקח אותו.
בזהירות.
הפך אותו.
פתח את הקפל הקטן והמוסתר.
והיד שלו רעדה.
כי בפנים —
היה שם.
לא שלה.
לא שלו.
שם אחר.
שם שהוא לא חשב עליו שנים.
“מי סיפר לך על זה?” שאל.
הילדה הביטה בו.
“הוא,” אמרה.
הפסקה.
“הוא אמר שעזבת לפני שהבנת.”
דממה.
כי זה היה נכון.
הוא עזב.
לפני שהכול השתנה.
“איפה הוא עכשיו?” שאל האופנוען.
הילדה לא ענתה.
במקום זה —
היא הביטה מעבר לו.
לעבר הכביש.
“הוא אמר שתשאל גם את זה,” לחשה.
הפסקה.
“הוא אמר שתמצא אותו במקום שבו הפסקת לחפש.”
אותה תשובה.
הגרועה מכולן.
לסתו של האופנוען התהדקה.
כי הוא ידע בדיוק איפה זה.
והוא לא חזר לשם.
אפילו לא פעם אחת.
“למה דווקא עכשיו?” שאל.
קולה של הילדה ירד.
“כי הוא אמר שאתה מוכן לשמוע את האמת.”
המילים לא נשמעו כמו תקווה.
הן נשמעו כמו אזהרה.
האופנוענים מאחוריו הפסיקו לזוז.
צופים.
מאזינים.
כי עכשיו —
זה כבר לא היה על כסף.
זה היה על משהו שלא נגמר.
האופנוען הביט שוב בילדה.
בעיניים שלה.
במשהו שהרגיש מוכר.
“בת כמה את?” שאל.
“שבע,” אמרה.
המספר פגע.
כי הזמן —
התאים.
יותר מדי התאים.
האופנוען נסוג צעד אחורה.
כי עכשיו —
זה כבר לא היה צירוף מקרים.
זה היה משהו מתוכנן.
משהו שהוא היה אמור לראות מגיע.
ובדיוק כשהוא עמד לדבר —
הילדה אמרה עוד דבר אחד.
ברוך.
בטוח.
“…הוא אמר שלא תזהה אותי בהתחלה.”
מה דעתך על זה? בבקשה, השאר את דעתך בתגובות ושתף את הסיפור הזה! אם היית יכול לתת עצה אחת לכל גיבור בסיפור הזה, מה הייתה העצה? בואו נדון בזה בתגובות בפייסבוק.
