הייתי בחודש השביעי להריוני.
הייתה לי תותבת ברגל.
ובאותו יום עבדתי כמעט 24 שעות בבית החולים.
אבל האישה המבוגרת שעמדה לידי באוטובוס לא התעניינה לדעת שום דבר מכל זה.
היא רצתה רק דבר אחד.
את המקום שלי.

קוראים לי אמילי.
ישבתי ליד החלון וכמעט ישנתי, כשלפתע הרגשתי שמישהו תופס את הכתף שלי בחזקה.
פקחתי את עיניי.
אישה שנראתה כבת שבעים עמדה לידי, כשהיא מחזיקה מקל הליכה.
היא הביטה בי מלמעלה למטה ואמרה בקור:
“קומי. תני את המקום שלך למישהו מבוגר יותר”.
במשך כמה שניות פשוט הסתכלתי עליה.
הראש שלי הסתובב.
בקושי הצלחתי להחזיק את עיניי פקוחות.
באותו לילה כמעט לא ישבתי בכלל במהלך המשמרת שלי.
מקרים דחופים רבים.
שיחות טלפון ללא הפסקה.
ניירת.
תרופות.
לא הספקתי אפילו לאכול כמו שצריך.
כשמשמרתי הסתיימה לבסוף, אפילו לא טרחתי להחליף בגדים.
פשוט לבשתי את המעיל שלי מעל מדי בית החולים ויצאתי.
כל מה שרציתי היה לחזור הביתה.
כשעליתי לאוטובוס, מצאתי מקום ליד החלון.
ויישבתי.
היו עוד די הרבה מקומות פנויים באוטובוס.
לכן לא יכולתי להבין מדוע האישה הזו החליטה להעיר דווקא אותי.
הסתכלתי מסביבי ואמרתי ברוגע:
“יש מקומות פנויים. את יכולה לשבת שם”.
הבעת פניה התקשחה.
“אמרתי לך לקום”.

כמה נוסעים כבר החלו לצפות בנו.
לא רציתי להתווכח איתה.
אבל לא הייתה לה שום כוונה להפסיק.
“את צעירה. הריון זו לא מחלה”.
אישה שישבה קרוב אלינו סובבה מיד את ראשה.
הרגשתי את פניי בוערות.
מתחת למכנסיים הרחבים שלי, תותבת הרגל שלי בקושי נראתה.
לא רציתי להראות אותה.
לא רציתי להסביר את כל חיי לאישה זרה רק כדי שתעזוב אותי לנפשי.
באותו רגע, גבר צעיר קם.
“גברתי, את יכולה לשבת במקום שלי”.
האישה המבוגרת אפילו לא טרחה להביט בו.
“לא”.
“אבל גם המקום הזה פנוי”.
היא הצביעה ישר עליי.
“אני רוצה את המקום ההוא”.
עד אז, כמעט כולם באוטובוס צפו בנו.
הרגשתי שאם לא אקום, היא תשכנע את כל האוטובוס שאני אדם נורא וחסר נימוס.
הנחתי את ידי על המושב וניסיתי לקום.
ובדיוק ברגע ההוא, הנהג בלם את האוטובוס בפתאומיות.
הוא הביט בנו ישר דרך המראה.
ואז הוא אמר משפט אחד בלבד, בקול רם מספיק כדי שכולם ישמעו.
הבעת פניה של האישה המבוגרת נעלמה מיד.
הנהג פנה אל הנוסעים.
“גברתי, עזבי את האישה הזו לנפשה”.
האישה המבוגרת הביטה בו במבט זועם.

“ולמה אתה מתערב?”
הנהג אפילו לא הרים את קולו.
“כי ראיתי איך היא עלתה לאוטובוס הזה”.
הבנתי מיד למה הוא התכוון.
הנהג הבחין ברגל שלי.
כשעליתי במדרגות האוטובוס, הייתי צריכה לנוע קצת יותר לאט.
כל עוד ישבתי, תותבת הרגל שלי בקושי נראתה.
אבל הוא ראה את זה.
האישה המבוגרת משכה בכתפיה.
“אז מה?”
הנהג הביט בה ישר בעיניים.
“היא בהריון. ויש לה תותבת ברגל. את דורשת ממנה לקום, כשרק מאחורייך יש כמה מקומות פנויים”.
כל האוטובוס שקע בדממה.
אנשים החלו להביט ברגל שלי.
שנאתי את הרגע הזה.
לא רציתי שמישהו ירחם עליי.
רציתי פשוט להגיע הביתה.
האישה המבוגרת נראתה נבוכה.
“לא ידעתי”.
בפעם הראשונה, הביט בה ישר בעיניים.
“לא היית צריכה לדעת”.
היא השתתקה.
“לא היית צריכה לדעת שיש לי תותבת ברגל, שאני חוזרת מבית החולים, שאני בהריון או שלא ישנתי כל הלילה. כשמישהו אומר שהוא לא יכול לקום, אולי לא צריך להכריח אותו להוכיח את הסיבה”.
אף אחד לא אמר מילה.
הצעיר שהציע לה את מקומו פשוט ניער את ראשו.
“הצעתי לך את המקום שלי. סירבת”.
האישה המבוגרת נראתה פתאום הרבה פחות בטוחה בעצמה.
אבל אז, גבר מחלקו האחורי של האוטובוס קם.
הוא נראה כבן חמישים.
הוא התקרב אלינו.
ואז הביט באישה המבוגרת.
“לינדה?”
היא קפאה.
“רוברט?”
הבנתי מיד שהם מכירים.
רוברט לקח נשימה עמוקה.
“אני עוקב אחרייך כבר שתי תחנות”.

לינדה חיוורה עוד יותר.
“למה?”
“כי הבת שלך מחפשת אותך”.
הנוסעים החלו שוב להחליף מבטים.
לינדה הדקה את אחיזתה במקל ההליכה.
“למה היא מחפשת אותי?”
רוברט היסס.
“כי זו לא הפעם הראשונה”.
פניה של לינדה השתנו לחלוטין.
“למה אתה מתכוון?”
“אותו דבר קרה בחנות בשבוע שעבר. אתמול שכחת איפה את גרה. היום הייתה לך פגישה אצל הרופא, אבל יצאת מהבית והלכת לכיוון ההפוך”.
לינדה כבר לא צעקה על אף אחד.
היא פשוט עמדה שם והביטה ברוברט.
“הלכתי הביתה”.
רוברט ענה ברכות:
“לא, לינדה. את הולכת בדיוק לכיוון ההפוך”.
באותו רגע, הכל השתנה.
רק כמה דקות קודם לכן, הייתי כועסת עליה.
עכשיו, בפעם הראשונה, ראיתי פחד על פניה.
לא חוצפה.
לא יהירות.
פחד.
רוברט התקרב יותר.

“הבעיות בזיכרון שלך חזרו. הבת שלך ביקשה ממני למצוא אותך”.
לינדה התיישבה לאט באחד המקומות הפנויים שהיו בסמוך.
באחד מאותם מקומות בדיוק שעברה על פניהם כ שדרשה ממני לקום.
היא הביטה בידיה.
ואז שאלה בקול נמוך:
“פגעתי בה?”
רוברט הביט בי.
לרגע, לא ידעתי מה לומר.
לבסוף, עניתי:
“כן”.
לינדה עצמה את עיניה.
“סליחה”.
שתי המילים האלה נשמעועתה שונות לחלוטין.
רק כמה דקות קודם לכן, היא נתנה לי הוראות.
עכשיו היא נראתה קטנה ומבולבלת.
רוברט הסביר שהזיכרון של לינדה החל להתדרדר בחודשים האחרונים.
משפחתה ניסתה לשכנע אותה לבקר אצל רופא.

היא, לעומת זאת, התעקשה בכל פעם שאין לה שום דבר.
באותו יום, היא הייתה אמורה ללכת לפגישה רפואית.
במקום זאת, היא עלתה על האוטובוס הלא נכון.
והיא אפילו לא הבחינה בטעותה.
הנהג שאל:
“אתם יורדים בתחנה הבאה?”
רוברט הנהן בחיוב.
“כן. הבת שלה תבוא לקחת אותנו”.
כשהאוטובוס נצרך, רוברט עזר ללינדה לקום.
בדלת, היא הסתובבה פתאום והביטה בי.
תחילה בבטני ההרית.
ואז ברגלי.
“אני מאחלת שהתינוק שלך ייולד בריא”.
חייכתי אליה במעומעם.
“תודה”.
היא היססה.
“את אישה חזקה”.
ניערתי את ראשי.
“לא. אני פשוט עייפה מאוד”.
בפעם הראשונה, היא חייכה.
ואז ירדה מהאוטובוס.
הדלתות נסגרו.
במשך כמה שניות, אף אחד לא דיבר.
לבסוף, האישה שישבה לידי אמרה בקול נמוך:
“בהתחלה, חשבתי שהיא פשוט אדם נורא”.

הסתכלתי מבעד לחלון.
“גם אני”.
ואז הסתכלתי שוב על כל המקומות הפנויים באוטובוס.
באותו יום, הבנתי משהו.
אנחנו שופטים אנשים מהר מדי.
לפעמים אנחנו שופטים את מי שיושב.
פעמים אחרות אנחנו שופטים את מי שדורש לקום.
אנחנו חושבים שאנחנו כבר מכירים את כל הסיפור.
אבל במציאות, אנחנו בדרך כלל רואים רק כמה שניות מחייו של מישהו.
אף אחד לא יכול היה לראות את תותבת הרגל שלי.
אף אחד לא יכול היה להרגיש את התשישות שלי.
ובהתחלה, אף אחד לא הבין מה קורה עם הזיכרון של לינדה.
לפעמים, המאבקים הקשים ביותר שאנשים מנהלים הם אלה שאינך יכול לראות כלל.
מה דעתך על זה? בבקשה, השאר את דעתך בתגובות ושתף את הסיפור הזה! אם היית יכול לתת עצה אחת לכל גיבור בסיפור הזה, מה הייתה העצה? בואו נדון בזה בתגובות בפייסבוק.
