אשלי מארי קאנון, בת 18, הייתה נערה מלאת חיים. היא כל כך התרגשה להתחיל את שנת הלימודים האחרונה שלה בתיכון. היו לה תוכניות גדולות ליהנות מכל פעילויות השכבה ולתכנן את הלימודים בקולג’.
במהלך שנת הלימודים האחרונה שלה עקרו לה את שיני הבינה. נשארו לי סרטונים מצחיקים רבים מאותו היום; כולם דומים לאלו שניתן לראות ביוטיוב או בפייסבוק. כשחזרנו הביתה, נתתי לה קצת גלידה והשכבתי אותה לישון. חברה רצתה לבוא לראות אותה. לחברה הזו הייתה היסטוריה של בעיות התנהגות, שאשלי תמיד דאגה מהן בצורה מוגזمة. אני זוכרת ששלי ישבה על הדלפק בזמן שהכנתי ארוחת ערב והביעה דאגה לחברה שלה בשבועות לפני כן. יעצתי לה לאהוב מרחוק אבל לגלות תמיכה, וכאשר היא מצליחה, לבלות איתה זמן.
החברה שלה הסתדרה היטב באותו זמן וחשבנו שהיא תוכל להיעזר בהשפעה הטובה של אשלי. מרשתי לה לבוא לשנתיים / לכמה שעות.
גיליתי מאוחר יותר שזו הייתה טעות קטלנית.
אתם מבינים, בזמן שאשלי עדיין התאוששה מההרדמה והייתה מאוד “מבולבלת”, החברה הזו חתכה מנות של הרואין, ואשלי, שלא הייתה במצב נפשי צלול, השתתפה…
ידעתי שמשהו לא בסדר עם הילדה שלי… במשך כמה חודשים, הדברים לא הרגישו נכון. בעלי ואני המשכנו לדאוג שמשהו לא בסדר. היא המשיכה לחזור הביתה בזמן העוצר, שהיה עשר בלילה. היא המשיכה לבצע את מטלות הבית. היא המשיכה להשתתף בפעילויות משפחתיות, אבל משהו היה שונה. הציונים שלה התחילו לרדת, תמיד היו לה התעטשויות ומידי פעם היא עדיין ישנה כשהתעוררתי (זה היה מוار מוזר מאוד כי היא תמיד כוונה שעון מעורבב כדי לקום מוקדם במיוחד לשיער ואיפור). שמתי לב שהיא הלכה לבית הספר עם שיער אסוף בגולג ומעיל פליז… מאוד יוצא דופן עבור הנסיכה שלי.
הקשבנו ושמנו לב. שאלתי אותה פעמים רבות מה קורה. ידעתי היכן היא נמצאת בכל רגע ועם מי היא. זה לא הכין אותה לבא.
ב-17 במרץ 2016, קיבלתי שיחת טלפון בזמן שהייתי בעבודה. זו הייתה חברה של אשלי שהכירה אותה מיום birth. היא כעסה בגלל דרמה של בני נוער על אשלי ורצתה שהיא תסתבך ב”צרות”, אז היא התקשרה להגיד לי שהיא על סמים. הרואין ליתר דיוק. אתם מבינים, בלי ידיעתי, הרואין הפך להיות נפוץ בחייהם של הילדים האלה כמו שמריחואנה הייתה לילדים בימי התיכון שלי.
לאשלי ולי הייתה שיחה ארוכה מאוד על מה שקורה. היא הייתה כנה איתי. היא סיפרה לי שאחרי הניסיון הראשון עם הרואין היא התעוררה עם חור בתוכה, בתחושה שיכולה להתמלא רק על ידי הסם הזה. היא ידעשה היכן הילדים שמכרו אותו הסתובבו בבית הספר התיכון שלה והחלה לגשת אליהם. היא סיפרה לי שההרואין נעשה בשירותים, נמכר בכיתה ונחלק בחניון. אביה ואני הוצאנו אותה מיד מבית הספר ושמנו אותה במרכז גמילה בלואיזיאנה, 5 שעות מעיר הולדתינו מורלס אינלט, קרוליינה הצפונית. אני זוכרת את הפחד בפניה כשהשארתי אותה שם. אני זוכרת גם שעצרתי בצד כדי להקיא כשעזבתי את הילדה הקטנה שלי. ישנתי במיטה שלה וחשבתי שהגרוע מכל הגיע אבל לשמחתי היא הייתה בהחלמה.
אשלי שוחררה מגמילה בתחילת קיץ 2016. היא הייתה אופטימית לגבי העתיד… וכך גם אנחנו כמשפחה. אשלי מצאה עבודה בעזרת האם החורגת שלה והחלה לפתח תקוות גדולות לגבי העתיד שוב. למרבה הצער, להרואין היו תוכניות אחרות.
היא נפלה שוב די הרבה פעמים במהלך השנה הבאה.
כאמה, כל פעם הייתה הרסנית. את מאמינה שכל פעם הולכת להיות הפעם שבה הם מסתדרים ומתגברים על השטן הזה. בכל פעם את טועה. היה לי מעקב בטלפון של אשלי במשך זמן מה. כשהיא הייתה יוצאת הייתי עוקבת אחריה. המחוז שלנו, שכולל את מירטל ביץ’, קרוליינה הצפונית, כולל מספר מלונות לאורך שדרה. אני זוכרת איך הלכתי הלוך ושוב לאורך השדרה וחיפשתי אותה לילה אחר לילה. בלילות המזל הייתי מוצאת אותה ומנסה לדבר איתה. הייתי אומרת לה שהיא כה אהובה ושהיא טובה יותר מכל התמכרות. היא הייתה מקשיבה ובוכה.
ההרואין תמיד היה חזק מהאהבה שלי. היא הייתה מספרת לי על שירים שהקשיבה להם שהזכירו לו אותי והיא הייתה בוכה גם… מתגעגעת למה שהיה… המציאות היא שמה שהיה, היה נחלת העבר… היא הייתה שונה עכשיו, שתינו ידענו את זה. התחלתי להתאבל על אובדן הבת שלי שעדיין הייתה בחיים. פתחתי דף פייסבוק, “עצרו את מגיפת ההרואין, מחוזות חורי וג’ורג’טאון, קרוליינה הצפונית”. תקוותי היו למצוא עזרה כדי לעצור את המגיפה, ולתמוך ולעזור להורים ויקיריהם כמוני להתמודד עם המצב. הגשתי צו איסוף משפטי דרך מתקן בריאות הנفש. היה לנו משפט בסוף יולי 2017. ניסיתי לגרום לאשפוז כפייה שלה למרכז גמילה ל-90 יום. אשלי לא כעסה עליי על הגשת הצו. למעשה נהגתי לשם איתה. היא אמרה שהיא מבינה למה אני עושה את זה שהיא אוהבת אותי על כך. זה לא שינה את העובדה שהיא לא רצתה ללכת לגמילה שוב.
ברגע שהגענו לבית המשפט, שני אנשים דיברו איתה והעריכו אותה. כשנכנסנו לאולם בית המשפט השופטת המליצה על טיפול אמבולטורי. היא הצהירה שאם אשלי לא תציית היא תוחזר ותוכנס לטיפול אשפוזי. אמרתי לשופטת שאני לא רוצה לקבור את הבת שלי אבל ההחלטה שלה כבר התקבלה. אשלי מתה קצת יותר מחודשיים לאחר מכן. היא הייתה עדיין בגמילה אילו בתי המשפט היו מקשיבים לזעקותי.
היו פעמים רבות שבהן אשלי חזרה הביתה ורצתה להשתפר. היא בכתה בפניי מספר פעמים על מי שהיא הפכה להיות. היא התחילה לשנוא את עצמה. זה אכל אותי בחיים. אנחנו רוצים שהילדים שלנו ידעו את הערך שלהם וידעו מה יש להם להציע לעולם. אני יודעת ממקור ראשון שלאשלי היה כל כך הרבה מה להציע. היא הייתה אדם יפה, אמנית יפה, סופרת יפה, בת יפה וחברה יפה.
אחרי שנה וחצי של החלמה לסירוגין, היא התקשרה אליי ואמרה שהיא צריכה עזרה. זה משהו שהיא מעולם לא אמרה קודם לכן. היא אמרה שהיא רצתה לבוא הביתה. היא אמרה שהיא שונאת את החיים שלה. היא אמרה שהיא לא רוצה לאהוב ככה. היא מעולם לא אמרה שהיא צריכה עזרה. היא הייתה בבית תוך שעתיים. היא אמרה לי שהיא רוצה לעבור דירה. היא רצתה אנשים, מקומות ודברים חדשים. הסכמתי. התחלנו לתכנן את המעבר שלנו לאוהיו. בעלי הוא מאוהיו וביקרנו שם כמה פעמים. היא רצתה ללכת לבית ספר לאמנות והחלה להכין תיק עבודות. לראשונה מזה זמן רב ראיתי את הניצוץ שלה. התחלנו לארוז, הגשנו הודעות התפטרות, מצאנו עבודות וכו’.
אשלי החליטה לצאת עם חברים לילה אחד. הלילה הזה הפך ל-8 ימים. שוחחנו בוידאו מדי יום והיא שלחה לי הודעות תכופות. ב-4 באוקטובר 2017, היא שלחה לי הודעה לא לדאוג. היא לא לקחה סמים והיא תהיה בבית בבוקר.
אני לא יודעת למה אבל מסיבה כלשהי בכיתי לאורך כל הלילה. התעוררתי פעמים רבות בבכי היסטרי. בעלי ניסה לנחם אותי. אני זוכרת שאמרתי לו שמשהו לא בסדר ושהעולם שלי זז ממקומו. לבסוף נשכבתי שוב באותו לילה בסביבות השעה שלוש לפנות בוקר רק כדי להתעורר מהפעמון בדלת בשעה 3:44 לפנות בוקר. אני זוכרת שהלכתי לדלת וראיתי אישה עומדת דרך החלון. חשבתי שזו אשלי. כשהתקרבתי הבנתי שזו אישה וגבר, שניהם בחליפות עם תגים. הם היו שם כדי להגיד לי שהתינוקת שלי מתה.
לעולם לא אדע את הפרטי אותו ייום, אבל מה שאני כן יודעת זה: אשלי קנתה הרואין ולקחה מנת יתר בסביבות השעה 2:30 בצהריים, רק שעתיים אחרי שדיברנו. הילדה המתוקה שלי הלכה לבית החולים כאלמונית (Jane Doe). בדרך לבית החולים ובבית החולים הם טיפלו בה והחזירו את הדופק שלה. היא לקחה את הנשימה האחרונה שלה ב-12:08 בלילה ב-5 באוקטובר 2017.
סיבת המוות שלה הייתה הפרעת קצב לב המושרה על ידי סמים. כאמה, אני תקועה לנצח באותו יום. עדיין אוקטובר בלבו. אני אובססיבית לגבי איך היו הרגעים האחרונים שלה… אם היא סבלה מכאבים, פחדה, קור, אם היא רצתה את אמא שלה. אני מתגעגעת כל הזמן לשמוע את קולה ומחפשת אותה בקהל לעיתים קרובות. המחשבה על חיים בלעדי אשלי לפעמים בלתי נסבלת. היא רצתה להיות אמא יום אחד. היא חלמה על חתונה. היא רצתה לחלק את האמנות והאהבה שלה לעיצוב פנים עם כולם.
הלוויה של אשלי הייתה ביום הולדתה ה-19.
אשלי הייתה אהובה, וכל כך יפה, והיא הייתה שלי. עד היום שבו יהיה לי המזל להיות איתה שוב, אני אתאבל ואחזיק כמות בלתי נתפסת של כאב בנשמתי. היא הייתה שלי ואני הייתי שלה ושום דבר לעולם לא יוכל לקחת את זה ממני.
מה דעתך על זה? בבקשה, השאר את דעתך בתגובות ושתף את הסיפור הזה! אם היית יכול לתת עצה אחת לכל גיבור בסיפור הזה, מה הייתה העצה? בואו נדון בזה בתגובות בפייסבוק.
