בתי מתה לפני שנתיים — בשבוע שעבר בית הספר התקשר לומר שהיא נמצאת במשרד המנהל.
קברתי את בתי, גרייס, לפני שנתיים. היא הייתה בת אחת־עשרה.
אנשים אומרים שהכאב נרגע עם הזמן. הוא לא. הוא פשוט הופך למשהו שנושאים בשקט.
בעלי ניל טיפל אז בהלוויה, בבית החולים ובניירת. בקושי תפקדתי. לא היו לנו ילדים נוספים. לא הייתי מסוגלת לעמוד באובדן נוסף.
ביום חמישי שעבר בבוקר הטלפון הקווי צלצל.
“גברת הות’ורן?” שאל המנהל בזהירות. “אני מצטער להפריע, אבל יש אצלנו ילדה שבאה למשרד וביקשה להתקשר לאמא שלה. היא נתנה את השם והמספר שלך.”
“יש לכם טעות,” אמרתי. “בתי נפטרה.”
שתיקה.
“היא אומרת שקוראים לה גרייס,” המשיך המנהל. “והיא נראית… דומה באופן מדהים לתמונה שנמצאת עדיין במערכת שלנו.”
הלב שלי היכה בחוזקה בצלעות.
“זה בלתי אפשרי.”
“היא מאוד נסערת. בבקשה, פשוט דברי איתה.”
לפני שהספקתי לסרב, שמעתי תזוזה.
ואז קול קטן.
“אמא? אמא, בבקשה תבואי לקחת אותי.”
הטלפון נשמט לי מהיד.
זה לא היה רק דומה.
זה היה הקול שלה.
ניל נכנס עם כוס קפה. הוא ראה את הטלפון על הרצפה ואת הפנים שלי.
“מה קרה?”
“זו גרייס,” לחשתי. “היא בבית הספר.”
במקום להגיד שאני מאבדת את שפיותי, הוא החוויר.
הוא חטף את הטלפון וניתק.
“זו תרמית,” אמר במהירות. “זיוף קול בבינה מלאכותית. אל תלכי לשם.”
כשלקחתי את המפתחות, הוא עמד לי בדרך לדלת.
“את לא יכולה ללכת,” אמר, פחד ניכר בפניו. “בבקשה.”
“בבקשה מה, ניל?” צעקתי. “היא מתה! למה אתה מפחד מרוח אם היא לא רוח?”
נסעתי לבית הספר כמו משוגעת, רצתי פנימה ופרצתי למשרד המנהל.
ולבסוף, פתחתי את הדלת ונכנסתי פנימה.
מה דעתך על זה? בבקשה, השאר את דעתך בתגובות ושתף את הסיפור הזה! אם היית יכול לתת עצה אחת לכל גיבור בסיפור הזה, מה הייתה העצה? בואו נדון בזה בתגובות בפייסבוק.
