הבנות שלי היו רק בנות שש כשאמן עזבה אותנו.
הן היו תאומות, ושתיהן התמודדו מאז לידתן עם בעיה בעמוד השדרה שגרמה להן להשתמש בכיסאות גלגלים.
מאותו יום נשארנו רק שלושתנו.
במשך שתים-עשרה שנים הייתי אבא שלהן, המטפל שלהן, הנהג שלהן, זה שלקח אותן לבדיקות, זה שנלחם עבורן מול בתי הספר וחברות הביטוח, ובעיקר האדם שהן ידעו שתמיד יהיה שם.
החיים לא היו פשוטים.
עבדתי במשרה מלאה, ואז חזרתי הביתה לשתי ילדות שהיו זקוקות לעזרה כמעט בכל דבר.

אבל אף פעם לא חשבתי שאני עושה משהו מיוחד.
הן היו הבנות שלי.
זה היה כל מה שהיה חשוב.
אמן, קלייר, עזבה שלושה חודשים אחרי יום הולדתן השישי.
אני עדיין זוכר את אותו ערב.
היא עמדה במטבח ובכתה.
– אני לא יכולה להמשיך ככה, היא אמרה.
– להמשיך איך?
– עם כל זה.
הסתכלתי עליה.
– את מתכוונת לגדל את הילדים שלנו?
היא לא ענתה.
היא ארזה שתי מזוודות ועזבה.
בחודשים הראשונים הייתי בטוח שהיא תחזור.
חיכיתי חצי שנה.
אחר כך שנה.
בסופו של דבר הפסקתי לחכות.
לא התחתנתי שוב.
לא מפני שקיבלתי איזו החלטה גדולה להקדיש את כל חיי לבנותיי.

פשוט הייתי עייף.
החיים שלנו היו קשים, אבל הם היו החיים שלנו.
ואיכשהו למדתי לאהוב אותם.
אבה תמיד הייתה הקולנית והנחושה יותר מבין השתיים.
מיה הייתה שקטה יותר, אבל כשקיבלה החלטה, היה כמעט בלתי אפשרי לגרום לה לשנות אותה.
כשהן הגיעו לגיל שמונה-עשרה, הן כבר היו עצמאיות מאוד.
אבה התקבלה ללימודי מדעי המדינה.
מיה רצתה ללמוד הנדסה ביו-רפואית.
הן עמדו להתחיל ללמוד במוסדות שונים ובמקומות שונים.
הייתי גאה בהן.
אבל באותו זמן ידעתי שהחיים עומדים להשתנות.
ואז הגיע יום האב.
נכנסתי למטבח וציפיתי לבדיחות, לארוחת בוקר ולמתנה קטנה כמו בכל שנה.
אבל שום דבר מזה לא היה שם.
שתיהן ישבו ליד השולחן ונראו רציניות.
– אבא, שב, אמרה אבה.
– מה קרה?
– פשוט תשב.
התיישבתי.
מיה אחזה בידה של אחותה.
באותו רגע כבר הרגשתי שמשהו לא בסדר.
– תגידו לי מה קרה.
אבה נשמה עמוק.
– בבקשה, אל תכעס עלינו.
– למה שאכעס?
מיה הסתכלה עליי.
– הסתתר מאיתנו משהו… ובעצם אנחנו הסתתרנו ממך.
הלב שלי התחיל לפעום בחוזקה.
– מה?
הן הביטו זו בזו.
ואז אבה אמרה את השם שלא שמעתי כמעט שתים-עשרה שנים.
– אמא יצרה איתנו קשר.
קפאתי.
– קלייר?
שתיהן הנהנו.
הסתבר שבמשך כמה חודשים היא ניסתה לדבר איתן.
בהתחלה היא שלחה הודעות.

הן התעלמו.
אחר כך היא שלחה מיילים והתקשרה.
בסופו של דבר הן החליטו לענות.
ואז הן סיפרו לי את הדבר שהכי קשה היה לשמוע.
קלייר הייתה חולה.
מאוד חולה.
היה לה סרטן מתקדם, והיא בילתה זמן רב בבית החולים.
– נפגשתן איתה? שאלתי.
שתיהן הנהנו.
– פעמיים.
הרגשתי שהכעס עולה בי.
אבל לא כעסתי עליהן בגלל שפגשו את אמן.
כאב לי שהן חשבו שהן חייבות להסתיר את זה ממני.
– אתן לא צריכות את האישור שלי כדי להכיר את אמא שלכן, אמרתי.
אבה התחילה לבכות.
– אנחנו יודעות מה היא עשתה לך.
– אני יודע.
– לא סלח לנו לה.
– אתן לא חייבות לסלוח לה.
ואז מיה לחשה:
– היא רוצה לראות גם אותך.
– לא.
התשובה יצאה ממני מיד.
אחרי שתים-עשרה שנים לא רציתי שום קשר איתה.
אבל אז הסתכלתי על שתי הבנות שלי.
הן לא היו צריכות אותי כדי להחליט.
הן פחדו לאבד את אמן לפני שיספיקו להבין מי היא באמת.
למחרת הסעתי אותן לבית החולים.
בהתחלה התכוונתי להישאר למטה.
אבל אבה הסתכלה עליי.
– אבא, אתה עולה איתנו?
כמעט אמרתי לא.
במקום זאת אמרתי:
– רק לכמה דקות.
קלייר נראתה קטנה בהרבה מכפי שזכרתי.

המחלה השאירה את חותמה על פניה. שיערה היה קצר ולא אחיד בגלל הטיפולים, וליד המיטה היו צינורות רפואיים.
לרגע רק הסתכלנו זה על זו.
שתים-עשרה שנים נעלמו בתוך החדר הזה.
– רוברט, היא אמרה.
– קלייר.
הבנות התקרבו למיטה.
קלייר חייכה אליהן.
ואני הבחנתי שוב עד כמה העיניים שלהן דומות לעיניים שלה.
זה כאב.
– תודה שבאת, היא אמרה לי.
– באתי בשבילן.
– אני יודעת.
היא רצתה להתנצל.
כמעט צחקתי.
– התנצלות אחת לא יכולה למחוק שתים-עשרה שנים.
היא הורידה את עיניה.
– אני לא מצפה שתסלח לי.
– כנראה שלעולם לא אסלח לך.
אבל היא ביקשה שאקשיב.
ואז סיפרה לי את האמת.
אחרי לידת הבנות היא שקעה במצב נפשי קשה. היא הייתה מדוכאת, כועסת כל הזמן, ובעיקר מפוחדת מהמחשבות שלה.
– פחדתי שאאבד שליטה, היא אמרה בבכי.
– אבל מעולם לא פגעת בהן.
– נכון. אבל פחדתי שאולי יום אחד אעשה משהו.
לכן היא עזבה.
היא אמרה לעצמה שהיא תחפש עזרה, תשתפר ותחזור.
אבל חודש הפך לחצי שנה.
חצי שנה הפכה לשנה.
ואז השנים פשוט חלפו.
– אז למה לא חזרת? שאלתי.
היא עצמה את עיניה.
– כי בכל יום שנשארתי רחוקה, היה לי קשה יותר לחזור.
היא סיפרה שלאט לאט התחילה לשכנע את עצמה שהבנות בטוחות יותר איתי.
שהחזרה שלה תבלבל אותן.
וכל תירוץ הפך את התירוץ הבא לקל יותר.
לא יכולתי להצדיק את מה שעשתה.
אבל בפעם הראשונה האמנתי שהיא באמת מצטערת.
לפני שעזבתי, היא ביקשה לדבר איתי לבד.
הבנות יצאו למסדרון.
– תודה, היא אמרה.
– על מה?
– על שגידלת אותן.
הסתכלתי דרך החלון לעבר הבנות.
– עשיתי מה שהייתי צריך לעשות.
– הן היו צריכות את אמא שלהן.
– כן, אמרתי. הן היו צריכות אותך.
דמעות ירדו על פניה.
– אני יודעת.
אמרתי לה שלא אמנע מהבנות לראות אותה.
הן כבר היו בוגרות.
ההחלטה הייתה שלהן.
אבל אני לא אחזור.
מבחינתי, זו הייתה פרידה.
הבנות המשיכו לבקר את אמן.
לפעמים יחד, ולפעמים כל אחת לבדה.
ערב אחד מיה נכנסה לחדר שלי והתיישבה על קצה המיטה.
– אבא, זה נורא שאני מרחמת עליה?
– לא.
– אני עדיין שונאת את מה שהיא עשתה.
– אפשר להרגיש את שני הדברים האלה באותו זמן.
היא שתקה.

– אני לא יודעת אם אני סולחת לה.
– את לא חייבת להחליט עכשיו.
– ומה אם היא תמות לפני שאחליט?
– אז היא תמות לפני שתחליטי. את לא חייבת להחליט בגלל השעון.
חודש לאחר מכן הבנות חזרו הביתה.
ידעתי שמשהו קרה עוד לפני שאמרו מילה.
אבה בכתה.
מיה לחשה:
– אמא מתה הבוקר.
חיבקתי אותן.
ורק אז נשברתי.
לא בכיתי בגלל הנישואים שלי.
הם הסתיימו מזמן.
בכיתי כי הבנות שלי איבדו את אמן פעמיים.
פעם אחת כשהיו בנות שש.
ופעם שנייה כשהיו בנות שמונה-עשרה.
שישה ימים לאחר מכן נערכה ההלוויה.
הלכתי כי הבנות ביקשו שאהיה שם.
בבית העלמין מיה נשברה.
– אני אפילו לא יודעת למה אני בוכה, היא אמרה.
לקחתי את ידה.
– את לא חייבת לדעת.
היא הביטה בי.
– אני מתגעגעת למישהי שכמעט לא הכרתי.
– אני מבין.
– אני מתגעגעת לאמא שהיא הייתה אמורה להיות.
באותו רגע הבנתי שגם לאבל יש צורות שונות.
לפעמים אנחנו מתאבלים לא רק על מי שהיה לנו.
אנחנו מתאבלים גם על מי שהיה אמור להיות לנו ולא היה.
שלושה חודשים לאחר מכן הבית התמלא בקרטונים.
הבנות התכוננו להתחיל את הלימודים.
אבה טענה שהיא חייבת שתים-עשרה זוגות נעליים.
מיה אמרה שאף אדם בעולם לא צריך שתים-עשרה זוגות.
אני הכנתי רשימות.

הן מחקו חצי מהן.
אני הכנתי רשימות חדשות.
בסוף אבה הסתכלה עליי ואמרה:
– אבא, שמונה-עשרה שנים אתה מלמד אותנו לא להיכנס לפאניקה.
– נכון.
– אז עכשיו תפסיק אתה להילחץ.
ביום המעבר עזרתי לשתיהן.
קמפוס אחד.
אחר כך קמפוס שני.
חדר אחד.
אחר כך חדר אחר.
שתי התחלות חדשות.
בסוף אבה חיבקה אותי.
– אתה יודע שאנחנו נהיה בסדר, נכון?
– אני יודע.
– לא. באמת.
היא הסתכלה לי בעיניים.
– אתה הבאת אותנו עד לכאן.
נענעתי בראש.
– אתן הבאתן את עצמכן לכאן.
באותו ערב חזרתי לבית ריק.
לראשונה מזה שתים-עשרה שנים לא היו בו הבנות שלי.
היה שקט.
שקט כואב.
אבל ידעתי שככה זה צריך להיות.
שבוע לאחר מכן הן התקשרו אליי בשיחת וידאו.
מיה התלוננה על מרצה.
אבה התלוננה על האוכל.
הן אפילו רבו ביניהן במשך עשרים דקות.
אני כמעט לא אמרתי דבר.
רק הסתכלתי עליהן.
שמונה-עשרה.
עצמאיות.
עקשניות.
חזקות.
אמא שלהן חזרה מאוחר מדי כדי לגדל אותן.
מאוחר מדי כדי לתקן את כל מה שעשתה.
אבל לא מאוחר מדי כדי שהן יכירו אותה, ישאלו שאלות ויחליטו בעצמן מה היא תהיה עבורן.
היום אני מבין משהו שלא הבנתי אז.
הבנות שלי לא בגדו בי.
הן פשוט פתחו דלת שאני סגרתי לפני שנים.
הייתה להן הזכות להכיר את אמא שלהן.
הייתה להן הזכות לאהוב אותה.
לכעוס עליה.
לסלוח לה.
או לא לסלוח לה לעולם.
שום החלטה שלהן לא שינתה את מה שאנחנו.
במשך שתים-עשרה שנים היינו שלושתנו.
עכשיו הן בונות את החיים שלהן.
הקמפוסים השונים מפרידים בינינו, והחיים שלנו השתנו.
אבל למרות המרחק, אנחנו עדיין משפחה.
פשוט משפחה שלומדת איך להיות קצת יותר רחוקה – ועדיין להישאר קרובה.
מה דעתך על זה? בבקשה, השאר את דעתך בתגובות ושתף את הסיפור הזה! אם היית יכול לתת עצה אחת לכל גיבור בסיפור הזה, מה הייתה העצה? בואו נדון בזה בתגובות בפייסבוק.
