כשראיתי אדם רץ לתוך אחוזתו הבוערת של אביו המנוח, חשבתי שהוא השתגע. שמונה שעות לאחר מכן, כשהאש סוף־סוף שככה, הוא יצא מהחורבות — חי.
התאמצתי להדק את הקסדה שלי, הידיים שלי רעדו קצת, למרות שלעולם לא הייתי מודה בזה. היום היה יום ההולדת של אמא. עוד אחד, שבא והלך בלי מילה בינינו. כמעט יכולתי לשמוע את הקול שלה בראשי: “היא לא התאימה לך, אית’ן. אני יודעת מה הכי טוב.”
כן, היא תמיד חשבה שהיא יודעת מה הכי טוב, ובזמנו נתתי לה. אהבתי את שרה, באמת אהבתי אותה, ואמא שלי מעולם לא הבינה. אחרי הריב הגדול האחרון שלנו, היא זייפה הודעות שלי לבחורה אחרת, כדי לגרום לזה להיראות שבגדתי בשרה.
הראיות היו משכנעות מדי, ושרה מעולם לא האמינה לי. עזבתי את הבית חודש לאחר מכן, ומאז כל יום הולדת, חג ושנה עברו בלי שהתקשרתי אליה. עקשנות? אולי. אבל הכאב הזה מעולם לא נעלם לגמרי.
“Hey, אית’ן!” הקול של סאם החזיר אותי למציאות. הרמתי מבט. סאם, אחד הוותיקים, חייך אליי כאילו הכול רגוע. “מוכן למשמרת הערב? אומרים שתהיה רגועה.”
“אל תביא מזל רע,” אמרתי וניסיתי להתנער מהמחשבות.
אבל בדיוק כשניסיתי להתרכז, הקשר ברדיו נסדק.
“יחידה 27, יחידה 27 — יש דיווח על שריפה באחוזת קרסטווד. שריפה גדולה, ייתכן שיש לכודים בפנים.”
במהירות יצאנו לדרך.
כשהגענו, כל האחוזה בערה. להבות פרצו מהחלונות, עשן שחור מילא את השמיים.
אבל אז שמעתי צעקות. גבר צעיר בחליפה יקרה נלחם בשוטרים ליד המחסום.
“אני חייב להיכנס לשם!” הוא צעק. “זה הבית של אבא שלי!”
השוטרים ניסו לעצור אותו, אבל הוא השתחרר ורץ לעבר האש.
“עצור אותו!” צעקו.
אבל זה היה מאוחר מדי. הוא כבר נעלם בתוך הבית. ואז קורה כבדה קרסה וחסמה את הכניסה.
לא יכולנו להיכנס.
נלחמנו בשריפה שעות. החום היה בלתי נסבל. האחוזה הפכה לשלד חרוך.
אבל משהו לא עזב אותי — המחשבה על אותו אדם שנכנס בלי היסוס.
ואז, מתוך העשן, הוא הופיע שוב.
מכוסה פיח, מחזיק קופסה קטנה חרוכה, הוא יצא החוצה בחיים — בלי פציעות.
התקרבתי אליו אחרי שהפרמדיקים טיפלו בו. הוא הניח את הקופסה.
“מה יש שם?” שאלתי.
הוא פתח אותה לאט.
בפנים היו תמונות ישנות. אישה מחייכת, תינוקות, זיכרונות משפחתיים.
“אלה כל מה שנשאר לי מאמא שלי,” הוא אמר בשקט. “היא מתה כשהייתי בן ארבע.”
הוא הסביר שהן היו מוסתרות במרתף יין עמיד לאש. הוא נכנס לאש רק כדי להציל אותן.
עמדתי שם בשקט. ופתאום חשבתי על אמא שלי.
על כל השנים שבהן לא דיברנו.
בסוף המשמרת קניתי זר פרחים קטן והלכתי אליה.
דפקתי בדלת.
היא פתחה.
“יום הולדת שמח, אמא,” אמרתי.
היא בכתה וחיבקה אותי.
ואז, בפעם הראשונה מזה שנים, הרגשתי שחזרתי הביתה.
