בכפר קטן חי זקן רגיל, שבסופי שבוע שתה קצת יין לבן. היה לו חלום אחד: לקנות כלב, ולא סתם כלב – אלא אלבאי טהור גזע. הוא היה מוכן לנסוע בשבילו אפילו עד מרכז אסיה, רק כדי לקנות את הכלב ולהביא אותו הביתה.
קראו לזקן דניסיץ’. אולי זה היה שמו, אולי שם האב, איש לא ידע בדיוק. דניסיץ’ או דניסיץ’, כולם קראו לו כך, והוא לא תיקן אף אחד. אחרי העבודה ישב דניסיץ’ על ספסל בגינה והיזכר בימים הישנים. לפעמים הצעירים התאספו סביבו לשמוע איך היה פעם בכפר.
את אשתו קלאודיה קבר כבר מזמן. הלב שלה היה חלש. הרופאים אסרו עליה ללדת, אבל היא מאוד רצתה ילד. ילדה לדניסיץ’ בן והפכה חולה מאוד. דניסיץ’ אהב מאוד את קלאודיה. היה מוכן לעשות בשבילה הכול בבית, אפילו חבילת חלב מהחנות לא הרשה לה לשאת. “אסור! – אמר – הרופאים אסרו!”
הוא טיפל בילד בעצמו, בישל אוכל. קלאודיה תמיד התלוננה:
“אל תבייש אותי! הנשים יצחקו עליי! אני לא עושה כלום בבית! הכול על הגבר!”
אבל הנשים לא צחקו, הן קינאו:
“אוי, קלאבקה. תני לנו את הדניסיץ’ שלך ליום אחד, שנחיה גם אנחנו קצת ככה!”
היא רק חייכה בתשובה. עם החיוך על הפנים עזבה את העולם. דניסיץ’ מצא אותה בבוקר כבר קרה. בכה כמו תינוק שלושה ימים, ואז התחיל לטפל שוב בבנו.
הבן היה אז בגיל הקשה, 14 שנים. אחרי הצבא התחתן מוקדם ונשאר לגור במקום שבו שירת. וכך נשאר דניסיץ’ לגמרי לבד. אבל הזקן לא התייאש – אהב לדבר עם הצעירים על הספסל.
לבן נולדה בת, הוא חיכה כל הזמן שהמשפחה כולה תבוא לביקור, אבל מסיבה כלשהי הם לא באו לעולם. פעם עבודה, פעם אין זמן, פעם זה ופעם אחר. את הנכדה ראה רק בתמונות.
ופתאום שמו לב הכפריים שדניסיץ’ הולך שחור יותר מענן סערה, כאילו טובל במים. לא מחייך, לא מתבדח כמו תמיד, לא יושב על הספסל ליד הבית. שאלו מה קרה והתברר: דניסיץ’ קיבל מברק שבו הכלה הודיעה שהמשפחה עברה תאונת דרכים. הנכדה במצב קשה בבית החולים, והבן של דניסיץ’ נהרג.
“איזה אסון, איזה צער!” ריחמו כולם על הזקן בכל הכפר, אבל האם יש מילים שיכולות באמת לעזור בצער כזה?…
דניסיץ’ קיבל את תנחומי הלב, אבל לא הקל לו. חבל על הבן, אבל אותו לא מחזירים, ועוד יותר חבל על הנכדה. שוכבת בבית החולים בתרדמת, נערה צעירה בת 15. מגיע לה לחיות ולחיות. כל הנשמה של דניסיץ’ כאבה.
והכי גרוע – מהכלה לא הגיעו יותר שום חדשות. לא כותבת מכתבים, לא עונה למברקים, לא מרימה טלפון. איך לדעת מה מצבה של הנכדה?… דניסיץ’ לא ראה אותה מעולם בחיים, אבל אהב אותה לא פחות. לפי התמונות, הנכדה דמתה מאוד לקלאודיה בצעירותה.
דניסיץ’ כבר התכונן לנסוע לעיר שבה גר הבן, וכמעט ביום לפני הנסיעה עצרה מכונית ליד הבית. הוציאו אלונקות. כמעט בלי לדפוק נכנסה איזו גברת הביתה. הזקן לא הבין מיד שזו אשת בנו המנוח. אחריה הכניסו את האלונקה ועליה הנכדה. פשוט השליכו את הילדה על הספה והלכו.
“היא משותקת מראש עד רגליים. בת כזאת אני לא צריכה. עוד אספיק להתחתן וללדת ילד בריא!” אמרה הכלה.
“אבל אני לא רופא!” הספיק רק להגיד דניסיץ’.
“גם רופא לא צריך. הם לא יכולים לעזור לה. היא צריכה מטפלת. אם לא רוצה להתעסק – תקבור אותה חיה, אני לא מתכוונת להרוס את החיים שלי. אני לא מטפלת!” אמרה האישה וטרקה את הדלת אחריה.
“את גם לא נראית כמו אמא!” צעק אחריה דניסיץ’.
עכשיו היה ברור למה הבן לא בא לבקר עם המשפחה. עם אישה כזאת הולכים רק לשוק להתווכח, לא לביקורים. איך בכלל הסתבך הבן עם כזאת חצופה?… אבל עכשיו כבר לא תשאל. אם היה יודע שאשתו תוותר על בתו, כנראה שהיה מתהפך בקבר. וכך נשארו לבד דניסיץ’ והנכדה.
הילדה באמת הייתה משותקת לגמרי, אבל לדניסיץ’ לא היה חדש לטפל ולעשות עבודות בית. לפחות עכשיו יש משמעות לחיים! המטרה העיקרית – לרפא את הילדה.
הרופאים ויתרו על הנכדה ושחררו אותה מבית החולים. הם עצמם לא הבינו איך שרדה את התאונה. היו לה פציעות כמעט בלתי מתאימות לחיים. נשארו רק תרופות עממיות ומכשפות. לא הייתה מכשפה בכפר, הקרובה ביותר הייתה רחוקה מאוד. ילדה משותקת אי אפשר להוביל, והיא לא יוצאת לבתים, כבר זקנה מדי. ומה לעשות, לא ברור…
דניסיץ’ נסע כמעט כל שבוע לאותה מכשפה, היא נתנה עשבים ותערובות שונות לילדה. בזה טיפל בנכדה. עבר יותר משנה, היא עדיין לא יכלה להזיז לא יד ולא רגל, שכבה כמו גזע עץ מתחת לשמיכה. גם לדבר ממש לא יכלה, רק מלמלה משהו לא ברור.
לפעמים הזקן שם לב שדמעה זולגת על לחיה של הילדה. ברגעים כאלה הלב של דניסיץ’ פשוט נקרע. חשב שהיא מתגעגעת לאמא ולאבא. הסב דיבר איתה הרבה זמן, קרא לה ספרים, אבל היא לא יכלה לענות. לשניהם היה קשה.
ובערב אחד קרה הבלתי צפוי. כשהסב ישב כרגיל ליד מיטת החולה, פרצה הביתה חבורת צעירים שיכורים. דניסיץ’ שכח לסגור את דלת הכניסה. החבורה חזרה מדיסקוטק וראתה אור בחלון. הם ידעו שבבית גרה נערה משותקת. מישהו הציע להיכנס “להשתעשע”, הרי אם משותקת – בטח שמחה, ואם צריך – גם לא תתנגד… דחפו את הדלת, והיא באמת הייתה פתוחה.
“נו זקן! תוריד את השמיכה מהנכדה ותפרק לה את הרגליים! אנחנו זורקים הגרלה מי ראשון…” פקד השיכור ביותר.
“רחמו! יש לה רק 15!” התנגד הזקן.
“אז תפתח את הפה שלך רחב ותיקח במקומה! היום נאכיל אותך גבינת קוטג’ ישר מהתחתונים.” אמר אותו בחור והתחיל לפתוח את הרוכסן.
“רגע, חכו. קודם אני צריך לצחצח שיניים!” אמר דניסיץ’, רץ למטבח, פותח את פתח המרתף וצועק – “תפסו!”
ומשם קופץ החוצה אלבאי ענק. והתחיל לתפוס את המטומטמים בשיניים במכנסיים ימינה ושמאלה! לשלם הגדול כמעט לקח את האיברים. לשאר קרע את המכנסיים על הישבן. כך רצו עם ישבנים חשופים ברחבי הכפר, כולם צחקו עד דמעות, והאלבאי קפץ מהחלון ורדף אותם עד קצה הכפר.
חוזר דניסיץ’ לחדר, ושם הנכדה יושבת על המיטה וצועקת מהחלון:
“מוכטאר! מוכטאר! קדימה סבא, תחזיק אותו, שלא יברח!…”
אז הזקן בכה. מאז הנכדה התחילה להשתפר. בקרוב גם התחילה ללכת. אולי עבדו התרופות של המכשפה, אולי המתח מהכלב, אבל הילדה התחילה לדבר בלי הפסקה. שתקה כל כך הרבה זמן. ואיפה בכלל היה הכלב, תשאלו?… פשוט מאוד. האלבאי מוכטאר גר אצל הבן של דניסיץ’. כשהתרחשה הטרגדיה והבעלים מת, הכלה הרשלנית נפטרה גם מהבת וגם מהחיה.
את הכלב היא הביאה יחד עם הילדה, רק שלא אמרה כלום לזקן. כשהכלה עזבה את בית דניסיץ’, הוא הלך לסגור את השער אחריה וראה את הכלב יושב ליד השער. רזה מאוד, מותש, עיניים עצובות כמו של פרה חולה, ומן העיניים זולגות דמעות אמיתיות. דניסיץ’ אפילו לא ידע שלבנו היה כלב. לא יכול היה לגרש את כלב בנו לרחוב – לקח אותו אליו.
הכלב שירת את הזקן בנאמנות וביושר, וכשהאידיוטים האלה באו, הוא פשוט ישב במרתף, כי הקיץ היה חם מאוד. כדי שהכלב לא יסבול מהחום, דניסיץ’ שם את מוכטאר ביום במרתף, ובערב כשהשמש שוקעת שיחרר אותו. באותו ערב פשוט עוד לא הספיק לשחרר.
אחר כך סיפרה הנכדה לסבא, שכשהיא בכתה והדמעות זלגו על לחייה, היא התגעגעה לכלב. הסב כרגיל שמר את הכלב בחצר, לא הכניס אותו לחדרים. הילדה התגעגעה, אבל לא יכלה לספר לסבא.
אחרי שמוכטאר גירש את השיכורים, חזר הביתה ושמח ללקק את פניה של הגברת הקטנה שלו. גם הוא מאוד התגעגע אליה. וכך התחילו לחיות שלושה: דניסיץ’, הנכדה ומוכטאר. ועל אמה של הילדה לא שמעו יותר לעולם.
מה אתה חושב על זה? בבקשה השאר את דעתך בתגובות ושתף את הסיפור הזה!
