אמא שלי גירשה אותי מהכנסייה בגלל שנכנסתי להיריון מחוץ לנישואים.
אני: “אמא, יש לי משהו לספר לך. אני בהיריון.”
אמא: “מה!? את בטח צוחקת עליי, נכון!?”
אני: “לא, אני לא צוחקת. אני בהיריון, וזה של גלן.”
אמא: “צאי מיד מהכנסייה! לכי הביתה, ארזי את הדברים שלך ואל תחזרי יותר לבית שלי! איך יכולת לעשות דבר כזה? בכלל חשבת מה המשפחה והחברים שלנו יגידו? את לא יודעת אילו מסורות וערכים אנחנו מחזיקים!? תיעלמי לי מהעיניים!”
עמדתי לעזוב בבכי, כשכומר עצר את התפילה וניגש אליי.
—
היום שבו גיליתי על ההיריון שלי בכנסייה התחיל בבחילות בוקר והסתיים בכך שאמא שלי התנערה ממני. אבל מה שקרה אחר כך גרם לה לשנות את דעתה.
אני סטודנטית בשנה השנייה באוניברסיטה, לומדת פסיכולוגיה, ושם פגשתי את גלן בסתיו האחרון. התחלנו כחברי לימוד בקורס “שיטות מחקר מבוא”, אבל היה בו משהו מיוחד מהיום הראשון.
הייתה לו דרך עדינה להסביר נושאים מורכבים שגרמה להכול להסתדר בראש, והחיוך שלו? הוא היה יכול להאיר את כל אולם ההרצאות.
“היי, פיית’, את שוב בוהה בי,” הוא היה מתלוצץ בזמן הלימודים המשותפים שלנו, ואני הייתי מסמיקה כל פעם מחדש.
“לא אשמתי שאתה מסיח את דעתי,” הייתי עונה, ושנינו היינו צוחקים כאילו יש לנו סוד גדול.
משם עברנו לשתות קפה אחרי השיעורים ולבלות שעות בדיינר של הקמפוס. היינו אוכלים צלחות אינסופיות של צ’יפס וופל ומשתפים סיפורי חיים.
גלן סיפר לי קצת על המשפחה שלו ועל הילדות שלו בשדות. אני סיפרתי לו שאיבדתי את אבא שלי כשהייתי בת חמש. משם היחסים שלנו התחילו להשתנות מחברות למשהו עמוק יותר.
“אבא שלך היה כל כך גאה בך,” אמר לי ערב אחד, והושיט יד ולחץ את ידי. “לרדוף אחרי החלומות שלך, לעזור לאנשים דרך פסיכולוגיה…”
הפעם הראשונה שהוא נישק אותי בנדנדה של המרפסת מחוץ לבית של אמא שלי גרמה לי להרגיש כאילו ראיתי כוכבים. אבל כשסיפרתי לאמא על גלן, היא רק הידקה את שפתיה ואמרה: “זה נחמד, מתוקה. אל תשכחי שיש לך מבחן גדול ללמוד אליו.”
ככה היא, אמא שלי, קלודיה. מאז שאבא שלי נפטר, היא הקדישה את עצמה לשני דברים: לגדל אותי ולאהוב את הטבע.
היא מעולם לא יצאה לדייטים ולא נראתה מעוניינת באהבה שוב.
לפעמים הייתי תופסת אותה מסתכלת בתמונה של אבא על האח בעצב כזה שזה היה שובר לי את הלב. רציתי שהיא תרשה לעצמה להיות מאושרת שוב, אבל לא הייתה לנו מערכת יחסים שבה יכולתי להגיד לה את זה.
“אמא,” ניסיתי פעם, “את אף פעם לא מרגישה לבד?”
“יש לי אותך,” היא ענתה, מסדרת את החצאית שלה. “זה כל החברה שאני צריכה.”
הכול התנהל חלק עד הבוקר שבו התעוררתי עם בחילה חזקה מדי.
לא הצלחתי לזוז, והמחשבה על אוכל כמעט גרמה לי להקיא.
אוי לא… חשבתי. הבחילות, העייפות… זה אומר שאני בהיריון?
זו הייתה המחשבה הראשונה שעלתה לי בראש, כי אני וגלן היינו אינטימיים כמה שבועות קודם.
הייתי מאוד מפוחדת, והידיים שלי רעדו כל כך שבקושי הצלחתי לפתוח את המגירה שבה החבאתי את בדיקות ההיריון.
“הלוואי, הלוואי, הלוואי,” לחשתי בזמן שהסתכלתי על החלון הקטן של הבדיקה.
אבל שני פסים ורודים הופיעו בבירור, והעולם שלי התהפך.
נפלתי לרצפה של חדר האמבטיה כשהלב שלי דפק במהירות.
“זה לא יכול לקרות,” מלמלתי. “אני רק בת תשע־עשרה. אני לא יכולה להיות אמא. אני לא יכולה…”
אחרי כמה דקות מצאתי את עצמי מסתובבת בחדר.
“איך אני אסתיר את זה מאמא?” שאלתי את עצמי. “היא לעולם לא תבין. תינוק? מחוץ לנישואים? במשפחה שלנו?”
דיברתי לעצמי כמעט שעה שלמה, כשכל תרחיש שהמצאתי הסתיים בכך שאמא שלי לא מדברת איתי יותר.
הייתי בטוחה שהיא לעולם לא תקבל את התינוק שלי.
בימים הבאים הסתגרתי בחדר שלי והמצאתי תירוצים כדי לא להתמודד איתה.
“פיית’, ארוחת ערב מוכנה!” היא קראה ערב אחד.
“סליחה אמא, יש לי עבודה גדולה בפסיכולוגיה,” שיקרתי. “אני אוכל אחר כך!”
למחרת בבוקר היא דפקה בדלת: “מותק, הכנתי לך פנקייקים.”
“תודה, אבל כבר אכלתי חטיף גרנולה. יש לי קבוצת לימוד מוקדמת,” שיקרתי שוב.
בערב היא ניסתה שוב: “פיית’? גברת ג’ונס הביאה קדרה מפורסמת…”
“יש לי מבחנים, אמא. אני חייבת ללמוד!”
אחרי כמה ימים היא כבר לא הייתה מוכנה לזה יותר. היא נכנסה לחדר שלי.
“תגידי לי מה קורה איתך,” היא אמרה במבט אימהי חד. “מאז ומעולם לא דילגת על אוכל ככה.”
“סתם לחץ מהלימודים,” מלמלתי.
“אבל גם קפה הפסקת לשתות,” היא אמרה.
בסוף לא הצלחתי יותר להסתיר, וביום ראשון בכנסייה, בזמן הדרשה, הבחילה שוב חזרה.
“אמא… יש לי משהו להגיד לך,” לחשתי, דמעות בעיניים. “אני בהיריון.”
השתררה שתיקה כבדה.
“מה?!” היא אמרה בקול רם. “את צוחקת עליי?”
“לא,” לחשתי. “זה של גלן.”
ואז היא התפרצה.
“צאי מהכנסייה מיד! לכי הביתה! איך יכולת לעשות את זה?!”
הלכתי החוצה בבכי, כשפתאום נשמע קול מוכר:
“תעצרי, צעירה.”
זה היה הכומר, והוא ירד לעברי במבט רציני.
“קלודיה,” הוא אמר לאמא שלי, “האם תנטשי את בתך דווקא עכשיו?”
“יש לה ילד מחוץ לנישואים!” אמא ענתה.
“זה לא צריך להיות העניין,” הוא אמר בעדינות. “לפעמים הברכות הגדולות מגיעות בדרכים לא צפויות.”
המילים שלו שינו משהו בה. היא התחילה לבכות, ובסוף חיבקה אותי באמצע הכנסייה.
“אני מצטערת, מתוקה שלי,” היא לחשה. “פחדתי בשבילך.”
כמה ימים אחר כך היא התעקשה לפגוש את גלן ואת המשפחה שלו.
וכשהגענו לבית שלו… הדלת נפתחה, ומי עמד שם? הכומר.
“גלן,” הוא אמר, “זה אבא שלך?”
התברר שהכול קשור בצורה שלא ציפינו לה בכלל.
ובסוף… אמא שלי כבר התחילה לבחור שמות לתינוק ולסרוג בגדים קטנים.
והיא אפילו אמרה: “אולי הגיע הזמן שאצא יותר מהבית…”
ואני רק חייכתי וחשבתי מה עוד החיים האלה יביאו.
היצירה הזו מבוססת על אירועים ואנשים אמיתיים, אך עברה עיבוד ספרותי לצורכי יצירה. שמות, דמויות ופרטים שונו כדי להגן על פרטיות ולהעשיר את הסיפור. כל דמיון לאנשים אמיתיים, חיים או מתים, או לאירועים אמיתיים הוא מקרי בלבד ואינו מכוון מצד המחבר.
המחבר והמוציא לאור אינם מצהירים על דיוק האירועים או על אופן הצגת הדמויות, ואינם אחראים לכל פרשנות שגויה. הסיפור מוצג “כמות שהוא” (As Is), וכל דעה המובעת בו שייכת לדמויות בלבד ואינה משקפת את עמדת המחבר או המוציא לאור.
מה דעתך על זה? בבקשה, השאר את דעתך בתגובות ושתף את הסיפור הזה! אם היית יכול לתת עצה אחת לכל גיבור בסיפור הזה, מה הייתה העצה? בואו נדון בזה בתגובות בפייסבוק.
