״אחותי, את הרי יכולה ללדת עוד ילד. אבל התינוקת שאת נושאת עכשיו? היא תהיה שלי.״
אלה היו המילים שאחותי הצעירה לחשה לי כשהייתי בחודש השמיני להריוני.
בהתחלה חשבתי שהיא פשוט מקנאה בכך ששתינו עומדות להפוך לאימהות באותו הזמן.
אבל כאשר תיק בית החולים שלה נפתח במהלך מסיבת הבייבי שאוור, לעיני ארבעים אורחים, ראיתי בתוכו תעודת עובד בית חולים מזויפת, תוכנית של מחלקת היולדות ושמיכה שעליה היה רקום שמה של התינוקת שלי.
באותו רגע הבנתי שהיא לא מתכוננת ללידה.
היא התכוננה לקחת ממני את התינוקת שלי.

שמי דניאלה מנדוזה, אני בת 33, ואני מלמדת מדעים בחטיבת ביניים ציבורית בקזון סיטי.
בעלי, מרקו, ואני חיכינו שלוש שנים עד שנכנסתי להיריון.
שלוש שנים של תקוות, אכזבות ולילות שבהם בכיתי בשקט בחדר האמבטיה, בזמן שהוא ניסה לעודד אותי ולחזק את רוחי.
לא היה קל לשמוע שוב ושוב את אותן שאלות מקרובי המשפחה.
״עדיין אין לכם ילדים?״
״מתי תעניקו לנו נכד?״
״אולי את לחוצה מדי בגלל העבודה שלך כמורה.״
תמיד רק חייכתי.
לא היה להם מושג כמה פעמים בכיתי לאחר ששמעתי את המילים האלה.
לכן, באחד מבוקריו של חודש אפריל, כשראיתי שתי שורות ברורות בבדיקת ההיריון, התיישבתי על הרצפה.
לא הצלחתי להוציא מילה.
כשמרקו נכנס לחדר וראה אותי בוכה, הוא מיד כרע לידי.
״אהובה שלי, מה קרה?״
הושטתי לו את הבדיקה.
הוא הביט בה במשך זמן רב לפני שחיבק אותי.
״אני עומד להיות אבא?״

הנהנתי.
ולראשונה מזה שלוש שנים, שנינו בכינו מאושר.
תאריך הלידה המשוער שלי נקבע ל-3 בדצמבר.
באחד מימי ראשון בחודש אפריל, במהלך ארוחת ערב בבית אמי, גברת פרלה, במריקינה, בישרנו למשפחה על הבשורה.
אמא כמעט קפצה מרוב שמחה.
״סוף־סוף! אני עומדת להיות סבתא!״
היא חיבקה אותי בחוזקה.
בקצה השני של השולחן ישבה אחותי ביאנקה.
היא הייתה בת 28, יפה, חברותית, ומאז ילדותה הייתה רגילה לכך שכולם מתמקדים בה.
כשהודענו על ההיריון שלי, היא חייכה.
אבל לעולם לא אשכח את דבריה.
״וואו, אחותי הגדולה. שוב הקדמת את כולם.״
כולם צחקו.
אני לא.
כעבור שבועיים ביאנקה הזמינה לפתע את כל המשפחה לארוחת ערב.
כשהגענו, היא עמדה באמצע הסלון והחזיקה תמונת אולטרסאונד בידה.

״יש לי הפתעה!״
היא לקחה נשימה עמוקה ואז אמרה:
״אני בהיריון!״
אמא צעקה מרוב שמחה.
״אלוהים! יהיו לי שני נכדים בבת אחת!״
ביאנקה התקרבה אליי ואחזה בידיי.
״אחותי, תאריך הלידה המשוער שלי הוא 5 בדצמבר! יש בינינו רק יומיים הפרש! נהפוך לאימהות כמעט באותו הזמן!״
חיבקתי אותה.
שמחתי בשבילה.
באמת.

אבל דבר אחד לא הפסיק להטריד אותי.
לא ידענו על אף חבר שהיה לביאנקה.
כשאמא שאלה מי אביו של התינוק, היא רק משכה בכתפיה.
״טעות של לילה אחד. אני לא צריכה אותו.״
אמא לא שאלה שאלות נוספות.
בחודשים הבאים התחלתי לשים לב לדברים מוזרים בהיריון של אחותי.
לפעמים הבטן שלה נראתה גדולה אפילו יותר משלי.
כעבור שבוע היא נראתה כאילו הצטמקה.
כשניסיתי לגעת בבטן ההריונית שלה, היא מיד התרחקה.
״הבטן שלי רגישה, אחותי.״
היא גם לא סיפרה דבר על הבדיקות הרפואיות שלה במהלך ההיריון.
כששאלתי לאיזה רופא נשים היא הולכת, היא תמיד נתנה תשובות מעורפלות.
״אני והתינוק בסדר.״
פעם אחת ראיתי תמונת אולטרסאונד מוצגת בבית של אמא.
בפינה הופיע סימון קטן.
הוא נראה לי מוכר.
אבל התעלמתי ממנו.
לא רציתי להיראות כמו אחות שמחפשת בעיות בכל דבר.
כשהגיע חודש נובמבר, כבר הייתי בחודש השמיני להריוני.
לחץ הדם שלי היה מעט גבוה, ולכן הרופא המליץ לי להימנע ממצבי לחץ.
אמא החליטה לערוך מסיבת בייבי שאוור משותפת לי ולביאנקה.
״כך נוציא כסף רק פעם אחת, ושתיכן תהיו מאושרות!״
הסכמתי.

המסיבה נערכה בבית של אמא.
היו שם בלונים ורודים וכחולים, שתי עוגות וכמעט ארבעים אורחים.
ביאנקה הגיעה באיחור.
היא הביאה איתה תיק בית חולים גדול.
״אני כבר מוכנה, לכל מקרה!״ אמרה בשמחה.
האורחים צחקו.
אבל שמתי לב שהיא לא עוזבת את התיק אפילו לרגע.

הוא היה מונח כל הזמן ליד הכיסא שלה.
כשהתחלנו לפתוח את המתנות, האחיין הקטן שלנו רץ לפתע דרך הסלון.
הוא נתקל ברצועה של התיק של ביאנקה.
התיק נפל על הרצפה.
הרוכסן נפתח.
ותכולתו התפזרה על הרצפה.
זוג בגדי עבודה רפואיים בצבע כחול בהיר.
תעודת עובד בית חולים מצופה למינציה.
הייתה עליה תמונה של ביאנקה.
אבל הופיע עליה שם אחר.
״האחות אנג’לה רייס — מחלקת לידה וחדרי לידה.״
הופיע עליה גם שמו של בית החולים שבו הייתי אמורה ללדת.
מה דעתך על זה? בבקשה, השאר את דעתך בתגובות ושתף את הסיפור הזה! אם היית יכול לתת עצה אחת לכל גיבור בסיפור הזה, מה הייתה העצה? בואו נדון בזה בתגובות בפייסבוק.
