בכפר קטן חי זקן רגיל, שבסופי שבוע שתה קצת יין לבן. היה לו חלום
חבריי לכיתה לעגו לי כי אני הבן של אוספת אשפה – ביום טקס הסיום
זה היה רק כמה ימים לפני חג המולד כששמתי לב לילד בן שש שהלך
ביום שאחרי הלוויה של אבי הגיעה חבילה מסתורית לביתנו — מיועדת לי, ממנו. מה
קראו לזה הווילה השרופה, שאיש לא רצה — עץ רקוב, זכוכית שבורה וקללת טרגדיה.
חייה של שרה היו כמו ספר ישן ובלוי, שדפיו מעורבבים בשורות של אהבה וסבל.
17 שנים חשבתי שאני מכירה את האיש שנישאתי לו. ואז הוא התחיל לעשות בדיחות
בבוקר, כשהרכבת היתומים יצאה לנברסקה, רות גנבה את דניאל מהמחלקה לתינוקות והחביאה אותו בתוך
הרוח חתכה דרך המעיל הדק שלי כמו סכינים כשעזבתי את הניקיון באחוזת גרייסון, אצבעות
יום אחד ז’אנה ויקטורובנה הגיעה לעבודה משתוללת מזעם – חוזה התבטל. היא פרצה למשרד