חֲדָשׁוֹת
שבועיים אחרי ההלוויה של סבא שלי, הטלפון שלי צלצל. מעבר לקו נשמע קול של
כשהייתי בת עשרים ושבע, הרגשתי שהחיים שלי מתפרקים לאט־לאט. ההורים שלי כבר לא היו
בבית הישן, שבו עדיין עמד ריח של עשבי תיבול מיובשים ורצפת עץ ספוגה זיכרונות,
קראתי לנגר לתקן את המיטה החורקת של בתי, אבל התיקון לקח שלוש שעות שקטות
שלוש שנים אחרי שאמא שלי מתה, אשתו החדשה של אבא התייחסה אליי כמו אל
בבוקר שאחרי שבני עשה משהו טוב עם הדבר האחרון שנשאר לו מאביו, האבל השקט
קוראים לי דניאל. אני בן שלושים וארבע, ועד לא מזמן החיים שלי היו… נורמליים.
מעולם לא דמיינתי שהתקופה הבודדה ביותר בחיי תגיע דווקא בזמן שאני נשואה. ההחלמה מהניתוח
עשרים שנה אחרי ליל הנשף, הילדה שפעם שינתה את חיי הופיעה בפתח ביתי בגשם,
נישאתי לארתור בידיעה שכולם חושבים שאני רוצה את הונו. אמרתי לעצמי שזה לא משנה