תדמייני לעצמך שאת נערה עומדת לבד על מפתן דירה ריקה, המפתח רועד לך ביד, הלב דופק כל כך חזק שהוא כמעט לקפוץ החוצה מהחזה. אין מאחוריך אף אחד שיגיד לך מה לעשות. אין מולך אף אחד שיגן עלייך מהעולם. רק את, ודממה שנראית א infinte שאת עצמך תמלאי בחיים.
הסיפור הזה הוא לא סרט. זו חיים אמיתיים. החיים שלי. ואולי גם קצת שלך – אם אי פעם הרגשת שהגורל שם על כתפייך תיק כבד מדי כשעדיין בקושי יכולת לשאת את הילקוט שלך לבית הספר.
כשהייתי קטנה, דלת הדירה שלנו מעולם לא הייתה ממש נעולה. לא כי לא היה לנו מפתח, אלא כי החיים של אמא שלי היו כמו דלת מסתובבת: גברים נכנסו ויצאו, עם מזוודות, עם הבטחות, ואחר כך שוב עם מזוודות ודמעות. לפעמים נשארו שבועות, לפעמים חודשים, לפעמים לילה אחד בלבד. תמיד ריח סיגריות אחר, צחוק בקול אחר, חוקים אחרים. בבוקר עוד חשבתי שיש לי אבא, בצהריים הוא כבר לא היה. בערב כבר ישב “דוד” חדש על הספה שלנו והתנהג כאילו תמיד היה שם.
עשרים וחמש. כל כך הרבה מקומות גרנו בהם עד שהייתי בת שש עשרה. עשרים וחמש קירות שונים, עשרים וחמש מקררים – לפעמים ריקים, לפעמים מלאים, אבל אף פעם לא באמת שלי. עברנו דירה כמו צוענים – רק שלא היה לנו אפילו אוהל משלנו. לפעמים ישנתי בשבוע אחד בשלוש כתובות שונות. לפעמים הלכתי לישון רעבה כי “הדוד של עכשיו” הוציא את הכסף על אלכוהול. לפעמים שיקרתי בבית הספר שאני “בסדר” בזמן שבפנים צעקתי.
לא ידעתי מה זו יציבות. לא ידעתי איך זה כשמישהו בערב שואל “איך היה היום שלך?” בלי לארוז בו זמנית. לא ידעתי איך זה כשמחר בטוח. ידעתי רק שאם אני לא רוצה להישאר קורבן לנצח – אני חייבת לברוח. לא ממישהו. אלא בשביל מישהי: בשביל עצמי.
בגיל שש עשרה לקחתי את החפצים שלי – כל מה שנכנס לתרמיל בינוני – ויצאתי לדירה שחסכתי מעבודות סטודנטים ומעט קצבה. הלילה הראשון… אלוהים. שכבתי על הרצפה כי עדיין לא היה לי מיטה, ובכיתי. לא מפחד. אלא כי לראשונה הרגשתי: זה שלי. הדירה הקטנה המלוכלכת הזאת, הקיר הסדוק הזה, הנוף לפחי האשפה – הכול שלי. אף אחד לא יכול לקחת. אף אחד לא מחליט אם אני ישנה כאן הלילה או לא.
אחר כך בא Corps Troubas. מי שלא יודע: תוכנית הונגרית שנותנת הזדמנות שנייה לצעירים עם גורל קשה. פנימייה, משמעת צבאית, אבל המון אהבה. שם למדתי שסדר אינו עונש, אלא מקלט. שאם בכל בוקר את קמה באותה שעה, עושה אותם תרגילים, אוכלת באותה שעה – גם הנשמה נרגעת. שם למדתי שפעם “פקודה” פירושה “אנחנו שומרים עלייך עד שתוכלי לשמור על עצמך”.
בגיל שבע עשרה כבר גרתי לבד, עבדתי ונרשמתי לאוניברסיטה. בערב שטפתי כלים במסעדה, לפנות בוקר למדתי, בצהריים ניסיתי להישאר בן אדם. פגשתי אנשים שלא הייתי פוגשת אחרת: חסרי בית שהיו חכמים יותר מהפרופסורים שלי; פליטים שידעו יותר על הכרת תודה ממני; ואנשים שזחלו מאותו בוץ שבו נפלתי גם אני.
היום, כשאני מסתכלת אחורה, אני כבר לא כועסת על אף אחד. גם לא על אמא. גם היא הייתה רק נערה פצועה שלא ידעה לעשות יותר טוב. גם לא על הגברים שבאו והלכו. גם הם רק חיפשו את המקום שלהם – רק שבחיים שלי לא היה להם מקום.
אבל על עצמי… על עצמי אני גאה. גאווה שמגיעה עד העצמות. כי שרדתי. כי לא הפכתי לאלכוהוליסטית, לא קורבן נצחי, לא אישה מרה שמאשימה את כולם. כי למדתי שחירות לא אומרת שאין חוקים – אלא שאני עצמי כותבת אותם.
יש אמרה שאני מאוד אוהבת: „מי שגר לבד לא צריך לשקר לאף אחד מתי הוא חוזר הביתה.“ בשבילי המשפט הזה הוא גן עדן. אני חוזרת הביתה מתי שבא לי. יוצאת מתי שבא לי. לא צריכה לשלוח הודעה לאף אחד שאני מאחרת. אף אחד לא שואל עם מי הייתי. אף אחד לא בוכה אם לא עונה. הבדידות הזו לפעמים קרה כמו ינואר, אבל בו זמנית חמה כמו אח שבו הדלקתי את האש בעצמי.
כמובן שגם כואב לפעמים. כואב כשאני אוכלת עוגיות חג המולד לבד. כואב כשאני חולה ואין מי שיביא לי תה. כואב כשאני רואה אמא עם הילד שלה ברכבת התחתית ונזכרת שאני כבר לעולם לא אהיה ילדה. אבל גם הכאב הזה שלי. בחרתי בו. ואני מעדיפה שיכאב ככה, בחופש, מאשר שיהיה כאב של מישהו אחר.
היום יש לי דירה משלי. לא גדולה, אבל כל סנטימטר רבוע שילמתי בעצמי. יש לי עבודה שאני אוהבת. יש לי חברים שבחרתי בעצמי, לא כאלה שהגורל זרק לי ליד. יש לי עתיד שאני מציירת – ולא אחד שאחרים ציירו עליי.
אם עכשיו הייתה יושבת מולי נערה בת שש עשרה ואומרת: „אני לא יכולה יותר, אני רוצה לברוח“ – הייתי אומרת לה: „ברחי. אבל לא מהם. ברחי אלייך.“
כי הדבר הכי יפה בעולם הוא כשאת מגלה: את לא צריכה שמישהו יציל אותך. את המצילה של עצמך. הגיבורה של עצמך. הבית של עצמך.
ואם פעם אחת את כבר יכולה להדליק את האור לבד בדירה ריקה – מכאן והלאה לעולם לא יהיה חושך.
מה אתה חושב על זה? בבקשה השאר את דעתך בתגובות ושתף את הסיפור הזה!
