הכלה שלי, בני המשפחה הקרובים ביותר עמדו לצדי, ובעוד כמה רגעים הייתי אמורה להינשא לגבר שמעולם לא עזב את ידי, אפילו ברגעים הקשים ביותר של חיי. אבל לא העליתי בדעתי שמישהו ינסה להשפיל אותי דווקא בדרך אל החופה. ובוודאי שלא תיארתי לעצמי שאמי תעשה דבר שיהפוך את היום הזה לבלתי נשכח עבור כל מי שהיה בכנסייה.
״אמא, השמלה שלי נראית בסדר?״ שאלתי, בזמן שהבטתי שוב במראה.
״יקירתי, זו כבר הפעם השביעית שאת שואלת״, צחקה אחותי קלייר.

אמא כרעה ברך ועזרה לי לסגור את האבזמים בנעלי הכלה הבהירות שלי.
קניתי את הנעליים האלה חודשים רבים קודם לכן. נאלצנו לדחות את החתונה פעמיים בגלל הטיפולים במחלת הסרטן שלי. במהלך הטיפולים איבדתי את כל שיערי. היו ימים שבהם אפילו לא יכולתי להביט בעצמי במראה.
בפעם השנייה שבה דחינו את החתונה, ישבתי עם בן על רצפת המטבח. לוח השנה היה מונח בינינו.
״אתה לא חייב להמשיך לתכנן את כל החיים שלך סביב המחלה שלי״, אמרתי לו. ״אני אפילו לא יודעת אם אצליח לצאת מזה״.
בן הביט בי במשך כמה רגעים, הרים את לוח השנה ושאל בשקט:
״מה דעתך על שבת בחודש יוני? או שאנחנו עדיין מנסים להימנע מהיום שבו דודך יוצא לדוג?״
באותו רגע פרצתי בבכי. הוא נשאר לצדי, חיבק אותי ולא הרפה עד שהצליח לגרום לי לחייך.
עכשיו יוני סוף סוף הגיע. עמדתי בשמלת כלה, ללא שיער, אבל עם הרבה יותר ממה שאי פעם יכולתי לבקש: אהבתו של אדם שלא הפסיק להאמין בי.
לא רציתי לחבוש פאה. רציתי שבן יראה אותי בדיוק כפי שאני.
אמא הציעה לי קודם לכן כמה אפשרויות של פאות והינומות.
״אני רוצה שבן יראה אותי. את כולי״, אמרתי לה.
״אז בדיוק כך תיכנסי לכנסייה״, השיבה והניחה את ידיה על כתפיי.
כעבור שעה אבא הגיש לי את זרועו בכניסה לכנסייה. המוזיקה החלה להתנגן, הדלתות נפתחו וכל האורחים קמו ממקומותיהם.
ראיתי את בן. הוא חייך, ועיניו התמלאו דמעות. גם אני חייכתי והתחלתי לצעוד לעברו.

אבל כשהגענו בערך לאמצע המעבר, אישה אחת קמה לפתע ממקומה.
זו הייתה ג׳ודית, אמו של בן.
היא יצאה מהשורה ונעמדה ממש מולנו. בידה החזיקה פאה בלונדינית ארוכה ומבריקה, ששתי צמות קטנות השתלבו בה.
״תשימי את זה על הראש. מיד!״ פקדה, כשהרימה את הפאה לעברי.
נסוגתי לאחור.
״מה?״ שאלתי בתדהמה.
״הראש הקירח שלך מבייש את המשפחה שלנו!״ הכריזה בקול רם.
המוזיקה נעצרה בפתאומיות. כל הכנסייה השתתקה.
״אמא! מה את עושה?!״ צעק בן.
״אני מצילה את תמונות החתונה!״ השיבה ג׳ודית.
אבא הידק את אחיזתו בידי. לפתע הרגשתי שכל העיניים מופנות אליי. לא אל שמלת הכלה שלי ולא אל החיוך שלי, אלא אל הראש הקירח שלי. לרגע אחד רציתי להסתובב ולברוח מהמקום.
בן התחיל להתקדם לעברנו, אבל אמא שלי כבר קמה ממקומה.
״סליחה, ג׳ודית״, אמרה בקול רגוע.
אחר כך פנתה אל הכומר.

״האם תוכל לעזור לי במשהו?״
הכומר התקרב אליה. אמא לחשה לו כמה מילים ונעלמה בחדר ההכנות שליד החופה.
ג׳ודית נשפה בהקלה.
״סוף סוף! לפחות אמא שלך מבינה מה צריך לעשות״, אמרה בסיפוק.
אבל היא עדיין לא ידעה מה עומד לקרות.
כעבור כמה דקות הדלת נפתחה שוב. אמא יצאה כשהיא נושאת קופסה מלבנית גדולה. היא הניחה אותה על אחד הספסלים ופתחה את המכסה.
בפנים היו הפאות שניסיתי במהלך הטיפולים: פאה חומה קצרה, פאה בגוון אדמדם, פאה עם תלתלים כהים ועוד כמה תסרוקות שונות.
ג׳ודית התקרבה.
״הבלונדינית תתאים יותר לשמלה״, העירה.
אבל אמא הוציאה דווקא את הפאה האדמדמה.
״אם מישהו צריך לחבוש פאה כדי להיראות ראוי בתמונות החתונה, גם אני יכולה לחבוש אחת״, אמרה.
היא הניחה את הפאה על ראשה.
הפוני ישב מעט עקום, אבל אמא הרימה את מבטה והביטה ישירות בג׳ודית.
״נו, עכשיו אני נראית מספיק טוב בשביל התמונות שלך?״
קלייר הוציאה מיד פאה חומה מהקופסה וחבשה אותה. גם השושבינות הצטרפו. אחת בחרה בפאה מתולתלת, אחרת בפאה קצרה.
אפילו אבא לא נשאר מחוץ לעניין.

״נשארה גם אחת בשבילי?״ שאל.
קלייר הושיטה לו פאה חומה בהירה ועזרה לו להניח אותה על ראשו.
לפתע כל המשפחה שלי עמדה לצדי עם פאות בצבעים ובסגנונות שונים.
ואז התחלתי לצחוק.
בהתחלה צחוק קטן, מהול בדמעות, ואחר כך צחוק אמיתי שלא הצלחתי לעצור.
אמא נגעה בלחיי.
אבל ג׳ודית לא הייתה משועשעת בכלל.
״תורידו את כל זה מיד! זאת כנסייה, לא מסיבת תחפושות!״ צעקה.
לאחר מכן פנתה אל בן.
״תעשה משהו! אל תיתן להם להרוס לכם את החתונה!״
בן הביט בפאה הבלונדינית שאמו דחפה לידיו. אחר כך הסתכל עליי.
ואז עשה משהו שאיש לא ציפה לו.

הוא חבש את הפאה על ראשו.
השיער הבלונדיני הארוך נשפך על החליפה הכהה שלו. אחת הצמות נתפסה לרגע ליד אוזנו. האורחים לא הצליחו להתאפק ופרצו בצחוק.
בן הושיט לי את ידו.
״אני עומד לצדה״, אמר בנחישות.
אחזתי בידו.
פניה של ג׳ודית האדימו מכעס.
״תוריד את זה! נתתי לך את הפאה כדי שהיא תחבוש אותה!״
״היא כבר אמרה לך שהיא לא רוצה״, השיב בן.
באותו רגע החלטתי לדבר בעצמי.
״דחינו את החתונה הזאת פעמיים. בפעם השנייה אפילו לא הצלחתי לעבור מדידת שמלה בלי לשבת ולנוח. את יודעת כמה קשה היה לי להגיע ליום הזה?״
ג׳ודית שתקה.
״הראש הקירח שלי אינו בושה. איבדתי את השיער במהלך הטיפולים, בזמן שנלחמתי כדי להיות חזקה מספיק ולעמוד כאן היום. ואני גאה שהצלחתי להגיע עד לכאן״.
קולי רעד, אבל לא הסרתי ממנה את מבטי.
״את יכולה לקבל את המראה שלי ולכבד את הבחירה שלי, או שאת יכולה לעזוב. אני לא אסתיר את עצמי רק כדי שאנשים אחרים יהיו מרוצים״.
ג׳ודית הסתכלה על בנה.
״אתה באמת נותן לה לדבר אליי ככה?״
״אמא, היא כבר קיבלה את ההחלטה שלה. עכשיו את צריכה להחליט אם את מכבדת אותה״, השיב בן.
במשך כמה שניות איש לא זז.
לבסוף ג׳ודית נסוגה לאחור והתיישבה במקומה.
הבטתי באמא, בקלייר ובאבא.
״תודה לכם״, לחשתי.
הטקס סוף סוף יכול היה להימשך. בן הסיר את הפאה, ואני שוב אחזתי בזרועו של אבא.
הפעם איש לא עמד בדרכי.
כאשר הכומר הכריז עלינו כבעל ואישה, בן אחז בפניי בשתי ידיו ונישק אותי.
לאחר הטקס התכנסנו לצילומי החתונה. ביקשתי מאמא, מקלייר, מהשושבינות ומבן לחבוש שוב את הפאות.
עמדתי לצד בעלי, בראש חשוף ועם חיוך גדול על הפנים.
באותו יום הבנתי משהו שלעולם לא אשכח: אני לא זקוקה לשיער כדי להיות כלה יפה. אני גם לא זקוקה לתמונות מושלמות כדי לזכור את היום הזה כיום המאושר בחיי.
כל מה שאני צריכה הוא אנשים שאוהבים אותי בדיוק כפי שאני.
ובאותו יום הם עמדו ממש לצדי.
מה דעתך על זה? בבקשה, השאר את דעתך בתגובות ושתף את הסיפור הזה! אם היית יכול לתת עצה אחת לכל גיבור בסיפור הזה, מה הייתה העצה? בואו נדון בזה בתגובות בפייסבוק.
