אישה קיבלה סוף סוף עבודה טובה כשבנה עזב לקולג’ ומאז שילמה על כל מה שהוא צריך. שבע שנים חלפו והם דיברו רק דרך מסך, אבל יום אחד הוא חזר ולא יכול היה להאמין למה שקרה.
«כריס, אל תדאג לשום דבר. אני משלמת כמה שאני יכולה. כל מה שתצטרך – תתקשר אליי», אמרה אוליביה לבנה בתחנת הרכבת. הוא נסע לקולג’ בקלן, והיא סוף סוף השיגה עבודה בתשלום גבוה.
אבל רוב חייו עד אז היא לא יכלה להרשות לעצמה הרבה. המתנות שלו תמיד היו יד שנייה, כי גידלה אותו לבד ולמדה בלילות. מעולם לא חסר לו אוכל או קורת גג, אבל אוליביה תמיד הרגישה אשמה שלא יכלה לתת לו את הדברים שהיו לחבריו.
סוף סוף היה לה משכורת סבירה והיא הייתה מוכנה לתת לו כל מה שירצה.
«תודה, אמא», אמר כריס, חיבק אותה ועלה לרכבת.
הוא דפק על הדלת. אין מענה. הוא הציץ בחלון ולא האמין למראה עיניו. הבית היה ריק לגמרי.
«גברת פישר, את חייבת לבוא לבקר! אני כבר כל כך גדולה!», סיפרה רוזלי, ארוסתו של כריס, דרך מסך המחשב.
כריס הכיר אותה בכיתה י”א ושניהם עמדו לסיים את הלימודים. רוזלי גילתה שהיא בהריון והם התארסו. למרבה הצער, אוליביה עדיין לא פגשה אותם באופן אישי, כי שניהם למדו קשה ורוזלי לא יכלה לנסוע הרבה במצבה.
בינתיים גם אוליביה לא יכלה לבוא לבקר כי עבדה קשה במיוחד. במהלך השנים, למרות המשכורת המצוינת, היא לקחה יותר ויותר שעות נוספות כדי לשלם על הקולג’ של כריס, על הדירה שלו, על ההוצאות שלו ושלה. היא חיה בצמצום מוחלט.
«בקרוב, רוזלי! אני מקווה שנתראה בקרוב. ברגע שיהיה לי רגע פנוי», הנהנה אוליביה, ובסוף הופיע כריס על המסך. הוא ביקש מרוזלי לצאת מהחדר כי רצה לדבר לבד עם אמא שלו.
«אמא, רציתי לשאול אותך משהו», התחיל כריס ומגרד בעורפו, «מכיוון שרוזלי ואני מסיימים לימודים ועומדים להביא ילד, תהיתי אם תוכלי לעזור לנו עם בית. כבר מצאנו אחד. הוא בלברקוזן – בעיר אי אפשר לגור – אבל הוא כל כך יפה. הוא מזכיר לי את הבית.»
אוליביה הביטה בבנה זמן מה וחשבה בעומק. «טוב… אני לא יודעת», מלמלה וחשבה על החסכונות שלה ועל העבודה הקשה. היא תכננה סוף סוף לפרוש.
«בבקשה», התחנן כריס ודיבר על מחיר הבית וכמה הם צריכים למקדמה. הוא גם אמר שרוזלי אין כלום כי אין לה משפחה שתעזור לה.
«בסדר, כריס, בסדר. אני חושבת שנוכל להסתדר איכשהו», אמרה אוליביה לבסוף. היא תצטרך למחוק את כל החסכונות שלה ואולי לחיות עוד יותר בצמצום. אבל זה היה אפשרי.
«תודה! תודה, אמא! אני לא יודע מה הייתי עושה בלעדייך!», אמר כריס כמעט בוכה בשיחת הווידאו, ואוליביה חייכה כי ידעה שכל זה שווה את זה.
«הלוואי שהייתם יכולים לבוא השנה לחג המולד», אמרה אוליביה מול המחשב, כפי שאמרה כבר פעמים רבות בשנים האחרונות. בנה עזב את הבית לפני שבע שנים ולא חזר לעיר הולדתו ברמן. כל מה שהם עשו היה שיחות וידאו. היא התגעגעה נורא לחיי נכדתה ושנאה את זה. אבל כולם היו עסוקים.
אוליביה עבדה עכשיו יותר מתמיד, כי עדיין עזרה לבן שלה לעיתים קרובות ומחקה את החסכונות שלה בפעם השנייה כשרצה לפתוח עסק. היא מעולם לא ביקשה ממנו משהו בתמורה, אבל כמהה שיבואו לבקר, מאחר שהיא לא יכלה.
«לא נוכל השנה, אמא», אמר כריס מניד בראשו, «אבל תודה על המתנות ששלחת כבר למלורי. היא אוהבת אותן. את סבתא מדהימה.»
«תשימי אותה מול המסך», ביקשה אוליביה בעדינות והביטה איך נכדתה משתוקקת שתחבק אותה.
אוליביה לא ידעה שכריס סוף סוף מתכנן לבוא לבקר. הוא לא יכול היה לקנות כרטיסי טיסה לרוזלי ולמלורי שיבואו איתו, אבל שמח סוף סוף לראות את אמו.
המונית שלו עצרה מול הבית וכריס התקשה להאמין. השעה הייתה 21:00 וכל האורות כבויים. הוא ביקש מהנהג לחכות רגע ויצא. רהיטי המרפסת נעלמו. גם הצמחים שאמו כל כך אהבה לא היו. הגן היה מוזנח ואפילו מחצלת ה«ברוכים הבאים» נעלמה.
הוא דפק על הדלת. אין מענה. הוא הציץ בחלון ולא האמין. הכול היה ריק. אמא עברה דירה? למה לא סיפרה לי? תהה בדאגה.
«כריס? זה אתה?», נשמע קול אישה.
הוא הסתובב וראה את גברת טורס, קשישה שגרה לידם כל חייהם.
«גברת טורס, שלום!»
«מה אתה עושה פה, ילד?», שאלה.
«באתי לראות את אמא. את יודעת איפה היא?», שאל מקמט מצח.
«אוי ואבוי. אמא שלך עברה לפני כשנתיים. היא מכרה את הבית, אבל הדיירים החדשים נכנסו רק לפני כמה שבועות. אני לא יודעת מי ייכנס עכשיו», אמרה גברת טורס.
«היא מעולם לא סיפרה לי», מלמל כריס. «את יודעת איפה היא גרה עכשיו?»
«בטח, רשמתי את הכתובת שלה. בוא», הלכה גברת טורס לביתה ונתנה לו פתק.
כריס קרא את הכתובת והתקשה להאמין. היא הייתה באזור לא נעים במיוחד של העיר. «את יודעת למה היא עברה לשם?», שאל את הקשישה.
«לא, חמוד. אבל אני יודעת שעכשיו יש לה שותפה לדירה», משכה גברת טורס בכתפיים, וכריס נדהם עוד יותר.
לבסוף חזר למונית ונתן את הכתובת החדשה. ברחוב מואר גרוע הגיע למתחם דירות מוזנח. זה נראה נורא. לא הייתה אבטחה, אז הוא נכנס מהר ועלה.
«כריס? מה אתה עושה פה?», שאלה אוליביה המומה כשפתחה את הדלת.
«אמא! מה קרה? למה מכרת את הבית?», שאל כריס נסער ומבולבל.
«אוי, כריס. תיכנס», נאנחה והובילה את בנה לסלון הקטנטן.
אוליביה הסבירה שכאשר ביקש ממנה בפעם הראשונה כסף לבית, עוד היו לה חסכונות והיא השתמשה בהם כדי לקנות לו את הבית. אבל כשביקש כסף לעסק, לא נשאר לה כלום והחליטה למכור את ביתה שלה ולתת לו כמעט את כל התמורה.
כריס היה בהלם מהחדשות ומהעובדה שהיה כל כך תמים, כל כך חסר דאגה, בן כל כך גרוע. «למה לא אמרת כלום? אמא! לעולם לא הייתי לוקח את הכסף אם הייתי יודע», לחש חסר נשימה.
«אבל רציתי שתצליח, מתוק. לא נתתי לך הרבה כשהיית קטן, פשוט לא יכולתי…», ניסתה להסביר, אבל כריס קטע אותה.
«אמא, נתת לי כל מה שהייתי צריך אי פעם. שאלתי רק כי חשבתי שיש לך. לא הייתי צריך לשאול. אני כל כך מצטער. מצטער שלא שאלתי איך את. מצטער שלא באתי לבקר. מצטער שאת צריכה לגור ברובע הזה עם שותפה – בשם אלוהים!» כריס התנצל כשדמעות תסכול זולגות על לחייו.
גם אוליביה פרצה בבכי וחיבקה את בנה בחוזקה, בעוד כריס נשבע לה המון הבטחות. באותו ערב הוא התקשר לרוזלי, סיפר הכול והם הסכימו שהגיע הזמן להביא את אוליביה לגור קרוב יותר. למזלה היא מצאה מהר עבודה חדשה בנירנברג.
בסופו של דבר בנו לה יחידת חמות, כדי שלא תפספס עוד שנייה מחיי נכדתה. ולאט לאט החזיר כריס לאמו כל אגורה שנתנה לו על הבית והעסק – סכום שהתנפח מאוד והבטיח להם חיים נוחים. אבל הכי חשוב – כריס מעולם לא נתן יותר לאוליביה להקריב דבר.
מה אתה חושב על זה? בבקשה השאר את דעתך בתגובות ושתף את הסיפור הזה!
