כשסבתא מתה, קרובי המשפחה שלי מיהרו לביתה וחיפשו בייאוש אחר הצوואה שלה. הייתי היחידה שלקחה את הכלба הותיקה שלה הביתה, בלי לדעת שהיא נושאת בחובה הרבה יותר מסתם זיכרונות מסבתא. ימים לאחר מכן גיליתי את הסוד שסבתא הסתירה במקום שאיש לא יחפש בו.
כדי להביא את כל המשפחה שלי יחד, היה צריך או לזרוק ערימת כסף לפניהם או להמתן עד שמישהו ימות. למרבה הצער, שני הדברים קרו באותו יום.
עמדתי בבית העלמין וצפיתי איך סבתא מורדת עמוק לתוך האדמה.
החזקתי ברצועה של ברטה בחוזקה והיא משכה קדימה, כאילו רצתה ללכת אחרי סבתא.
ברטה הייתה הכלבה של סבתא. היא קנתה אותה כשהייתי קטנה, וכפי שסבתא נהגה לומר לעיתים קרובות, ברטה הייתה החברה הכי טובה שלה וכמעט היחידה שהיא באמת יכła לבטוח בה.
(למטרות המחשה בלבד | מקור: Gogirok)
סבתא הייתה אדם טוב, למרות שהייתה קצת משונה.
במהלך חייה היא הרוויחה הרבה כסף, אבל מעולם לא נתנה סנט אחד לילדיה ולנכדיה.
במקום זאת, היא שילמה עבור ההשכלה של כולם. היא האמינה שכל אחד בחיים צריך להשיג דברים בכוחות עצמו, כדי לצמוח מאין-סוף כמו שהיא עצמה עשתה פעם.
(למטרות המחשה בלבד | מקור: Gogirok)
לכן, עד לאותו יום, לא אמא שלי, לא הדוד שלי והדודה שלי ולא הילדים שלהם דיברו עם סבתא או אפילו הזכירו אותה.
הסתכלתי סביבי وبחנתי כל פנים ופנים. ידעתי למה כולם היו שם. בגלל הכסף.
הם קיוו שאחרי מות סבתא הם סוף סוף יקבלו משהו. אבל כמו שהכרתי אותה, זה לא הולך להיות כזה פשוט.
במשך ששת החודשים האחרונים לחייה, סבתא הייתה חולה מאוד ונאלצתי לעבור לגור איתה כדי לטפל בה.
זה לא היה קל לשלב את זה עם העבודה שלי כאחות, אבל הצלחתי.
ידעתי שסבתא אסירת תודה על כך שלפחות מישהו נשאר איתה ברגעים הקשים האלה.
(למטרות המחשה בלבד | מקור: Gogirok)
אבל היא גם לא עשתה לי את החיים קלים יותר. נזכרתי ביום שבו קיבלתי חשבון גבוה לתיקון המכונית.
“אני לא יודעת איך לשלם את זה,” אמרתי לה.
“את ילדה חזקה. את תסתדרי,” ענתה סבתא.
(למטרות המחשה בלבד | מקור: Gogirok)
כמובן שלא ציפיתי לשום דבר אחר. היא לא עשתה יוצאים מהכלל אפילו לגביי. אבל היא תמיד תמכה והדריכה אותה, והייתי אסירת תודה לה על כך.
אחרי הלוויה כולם הלכו לביתה של סבתא כדי להקריא את הצوואה. כמו שהכרתי את המשפחה שלי, כבר ארזתי את כל הדברים שלי מראש.
ידעתי שהם לא יתנו לי לגור בבית שלה. בזמן שחיכينا לבואו של עורך הדין, איש לא הוציא מגה מהפה, אלא רק החליפו מבטים קרים ועוינים.
(למטרות המחשה בלבד | מקור: Gogirok)
ואז דודה פלอרנס, כנראה מתוך שעמום, פנתה אלי. “מרדית’, תגידי, מה את בעצם מבחינת מקצוע?” שאלה היא.
“אני אחות,” אמרתי.
“אחות?” הדוד ג’ק חזר בזעזוע. “עם זה את לא תרוvויחי כסף. לטום יש חברת מכוניות משלו ולאליסה יש מספר מכוני יופי,” הוסיף והצביע על בנות דודי שהרימו את האף בגאווה.
(למטרות המחשה בלבד | מקור: Gogirok)
“אני עוזרת לאנשים. זה מספיק בשבילי,” אמרתי.
“אני לא מאמינה שהבאתי אותה לעולם,” מילמלה אמא.
דיברתי איתה בדיוק שלוש פעמים בשנה: ביום הולדת שלי, ביום הולדת שלה ובחג המולד, תמיד בטלפון.
(למטרות המחשה בלבד | מקור: Gogirok)
פתאום פעמון הדלת צלצל. כששמתי לב שאף אחד לא עומד לפתוח, פתחתי את הדלת בעצמי.
שם עמד מר ג’ונسون, עורך הדין שטיפל בצוואה של סבתא. הובלתי אותו לסלון, שבו כל המשפחה ישבה בשקט.
מר ג’ונسون עמד בכניסה לסלון וסירב בנימוס להזמנתי לשבת.
(למטרות המחשה בלבד | מקור: Gogirok)
“אני לא אקח הרבה מהזמן שלכם,” אמר בשקט. “אין הרבה מה לדבר.”
“מה זאת אחרת אין הרבה מה לדבר? מה עם הצوואה?” שאלה אמא בעצבים ניכרים.
“היא חייבת הייתה להשאיר משהו למישהו,” אמר הדוד ג’ק בחוסר סבלנות.
(למטרות המחשה בלבד | מקור: Gogirok)
“נראה שקאסנדרא לא ראתה את זה כך,” השיב מר ג’ונسون ביובש.
“למה אתה מתכוון?” שאלה דודה פלורנס.
“אף אחד מכם לא יירשת דבר מקאסנדרא,” אמר מר ג’ונسون בקול שטוח.
החדר התמלא בצעקות זועמות.
(למטרות המחשה בלבד | מקור: Gogirok)
“איך זה יתכן?! אנחנו המשפחה שלה! מי אז יקבל את הכסף ואת הבית?!” קראה אמא.
“את זה אני לא יכול לומר לכם לצערי,” אמר מר ג’ונسون. “עכשיו אני חייב לבקש מכולכם לעזוב את הבית.”
אבל אף אחד לא זז.
(למטרות המחשה בלבד | מקור: Gogirok)
“המכשפה הזקנה הזו!” קרא הדוד ג’ק. “ידעתי שאמא שלנו לא דואגת לנו, אבל אפילו לא פני אחד אחרי מותה?!”
“אל תגיד דברים כאלה,” אמרתי מהר. “סבתא דאגה לנו. היא דאגה לכולם, היא פשוט הראתה את זה בדרך שלה.”
“כן, בטח,” מילמלה אמא. “היא הייתה מכשפה כשהייתה בחיים, והיא נשארה כזו גם עכשיו.”
(למטרות המחשה בלבד | מקור: Gogirok)
ברגע זה ברטה נבחה בקול רם.
“אה כן, ומה נעשה עכשיו עם הכלבה?” שאלה דודה פלורנס.
“להרדים,” אמרה אמא בקור.
“גם אני חושב כך,” אמר הדוד ג’ק. “היא גם ככה ישנה כמו לכלוך.”
(למטרות המחשה בלבד | מקור: Gogirok)
“אתם לא יכולים להרדים אותה!” קראתי.
“ומה נעשה איתה? זה עדיף מאשר לזרוק אותה לרחוב,” אמרה אמא.
“סבתא אהבה את ברטה. מישהו חייב לקחת אותה,” אמרתי.
(למטרות המחשה בלבד | מקור: Gogirok)
החדר התמלא בצחוק מר.
“אם את רוצה אותה, אז קחי אותה,” אמרה אמא. “האישה הזו לא דאגה לנו. למה שנדאג לכלבה שלה?”
“אני לא יכולה לקחת אותה, בחוזה השכירות שלי אסור להחזיק חיות מחמד,” אמרתי בשקט.
“אז הוחלט, נרדום אותה,” החליט הדוד ג’ק בנחרצות.
(למטרות המחשה בלבד | מקור: Gogirok)
“טום? אליסה?” הסתובבתי בייאוש אל בנות ובני דודי.
טום התעלם ממני. אליסה נענעה בראשה. “בשום אופן. אני לא אביא חיה עם פרעوشים לבית שלי,” אמרה.
שחר Cתי אנחה כבדה. “טוב אז. אני אקח את ברטה איתי,” אמרתי.
(למטרות המחשה בלבד | מקור: Gogirok)
מר ג’ונسون כחכх בקול רם והזכיר לכולם את נוכחותו. “אני מבקש מכם פעם אחרונה: עזבו בבקשה את הבית. אין לכם עוד זכות להיות כאן,” אמר.
“ולמי יש את הזכות הזו?!” קראה אמא. “אנחנו גדלנו בבית הזה!”
“בבקשה, אל תאלצו אותי לקרות למשטרה,” אמר מר ג’ונسون.
(למטרות המחשה בלבד | מקור: Gogirok)
כולם נהמו בכעס, אספו את חפציהם והלכו זה אחר זה. הרמתי את הדברים של ברטה, זرקתי אותם למכונית, עזרתי לה לטפס למושב האחורי ונסעתי בחזרה לדירה שלי.
הוקל לי כשבעל הדירה הסכים לתת לי להשאיר את ברטה אצלו למשך זמן מה, למרות שהוא העלה קצת את שכר הדירה.
התכוננתי לאפשרות ששנינו נגמור ברחוב.
(למטרות המחשה בלבד | מקור: Gogirok)
היה ברור שברטה מתגעגעת לסבתא בדיוק כמוני. סבתא הייתה האדם היחיד במשפחה שלנו שתמך בי באמת.
היא שלמה על הלימודים שלי, תמיד התעניינה בעבודה שלי וחגגה כל מטופל שהבריא. התגעגעתי אליה נורא.
יום אחד, אחרי משמרת לילה בבית החולים, נשמע דפיקה בלתי צפויה בדלת שלי.
(למטרות המחשה בלבד | מקור: Gogirok)
כשפתחתי אותה, קפאתי. אמא שלי עמדה שם.
“אמא? מה את עושה כאן?” שאתי.
“אני יודעת שיש לך את זה!” צעקה היא.
“על מה את מדברת?” שאלתי בתדהמה.
(למטרות המחשה בלבד | מקור: Gogirok)
“אני יודעת שירשת הכל מסבתא!” צעקה אמא שלי.
“כל מה שירשתי הוא ברטה,” אמרתי.
“מה?” שאלה, ולא הבינה.
“ברטה, הכלבה של סבתא,” אמרתי.
(למטרות המחשה בלבד | מקור: Gogirok)
“אל תשקري לי!” צעקה אמא שלי. “גרת אצלה בששת החודשים האחרונים. היא חייבת הייתה להשאיר לך הכל! תמיד היית הנכדה האהובה עליה,” אמרה והסתירה את המשפט האחרון.
“סבתא לא נתנה לי כסף, בדיוק כמו שלא נתנה לך,” עניתי.
“שקרנית!” צעקה אמא שלי. “איפה זה? אני הבאתי אותך לעולם! את חייבת לי את הכסף!”
(למטרות המחשה בלבד | מקור: Gogirok)
“אין לי כלום!” בכיתי והדמעות זלגו על פניי.
“עוד נראה, מכשפה שכמותך!” ירקה אמא והלכה.
סגרתי את הדלת וצנחתי על הרצפה כי לא יכולתי להפסיק לבכות. ברטה טיפסה על ברכיי, כאילו רצתה לנחם אותי.
(למטרות המחשה בלבד | מקור: Gogirok)
התחלתי ללטף אותה, ואז שמתי לב למשהו בקולר שלה. הורדתי לברטה את הקולר והפכתי אותו.
בצד האחורי חרוטים כתובת והמספר 153. כיווcתי את מצחי והזנתי את הכתובת ל-GPS שלי.
היא הצביעה על תחנת הרכבת והמספר נראה כתא אחסון. אבל איפה אמור להיות המפתח לתא הזה?
(למטרות המחשה בלבד | מקור: Gogirok)
אז שמתי לב שהשלט על הקולר של ברטה ניתן לפתיחה. פתחתי אותו, ומפתח קטן נפל ליד.
בלי לחשוב פעמיים, הלכתי ישירות לתחנת הרכבת. מצאתי את תא 153 וניסיתי את המפתח. הוא התאים.
כשפתחתי את התא, מצאתי תיקיה שעליה כתוב “עבור מרדית'”. בפנים היו פתק בכתב ידה של סבתא וכמה מסמכים. שלפתי את הפתק והתחלתי לקרוא.
(למטרות המחשה בלבד | מקור: Gogirok)
החלטתי להשאיר את כל מה שהרווחתי בחיים שלי לאדם שיש לו לב טהור שלא ינצל אחרים.
כל מה שהיה בבעלותי יעבור לאדם שיסכים לקחת על עצמו את הטיפול בברטה. ואני בטוחה יותר מיותר שהאדם הזה תהיי את, מרדית’.
את היחידה במשפחה שלנו שעדיין מפגינה הגינות, ואת ראויה לטוב ביותר. באהבה, סבתא שלך.
(למטרות המחשה בלבד | מקור: Gogirok)
אחרי שקראתי את ההודעה, הוצאתי את המסמכים מהתיקיה והבנתי שמדובר בצוואה של סבתא. בקושי האמתי שהיא אמיתית.
“אהה! ידעתי שאת מסתירה משהו!” שמעתי את קולה של אמא שלי מאחורי.
נבהלתי והסתובבתי. “אני נשבעת, לא ידעתי כלום,” אמרתי.
(למטרות המחשה בלבד | מקור: Gogirok)
“אז היא באמת החליטה להשאיר הכל למרדית’,” אמר הדוד ג’ק, כאילו הופיע מאין-סוף.
“מה אתה עושה פה?!” קראה אמא.
“לא חשבת שאת החכמה, אחותי. שכרתי בלש פרטי שיעקוב אחרי מרדית’,” אמר הדוד ג’ק. “ועכשיו, מרדית’, תהיי נחמדה ותני לי את הצوואה.”
“לא! את הבת שלי! תני לי את זה!” צעקה אמא.
“מרדית’ לא תיתן את זה לאף אחד,” אמר מר ג’ונسون בתקיפות.
“ומאיפה אתה צצת?!” נהם הדוד ג’ק.
(למטרות המחשה בלבד | מקור: Gogirok)
“החיישן בטלפון שלי התריע כשהתא נפתח,” הסביר מר ג’ונسون. “מכיוון שאני אחראי על הוצאת הצוואה של קאסנדרא לפועל וחשדתי שמשהו כזה עלול לקרות, הגעתי מהר ככל יכולתי.”
“לא אכפת לי! אני אמא של מרדית’! יש לי זכות לצוואה!” התעקשה אמא.
“הירושה של קאסנדרא עוברת למי שלקח על עצמו אחריות עבור ברטה. זו לא היית את,” אמר מר ג’ונسون בשקט.
(למטרות המחשה בלבד | מקור: Gogirok)
“אם צריך, אני אקח את כלבת הפרעوشים הזו!” שאג הדוד ג’ק.
“מאוחר מדי. מרדית’ לקחה את ברטה מבלי לדעת שהיא תקבל משהו בתמורה. זה היה התנאי העיקרי של הצوואה. ואם מישהו מכם ינסה להתערב, תצטרכו להתעסק איתי ועם המשטרה,” אמר מר ג’ונسون.
עמדתי שם, מחזיקה את התיקיה בידיי, ידי רועדות ולא יכולתי לומר דבר.
(למטרות המחשה בלבד | מקור: Gogirok)
“בואי, מרדית’, יש לנו הרבה מה לדבר,” אמר מר ג’ונسون ויצאנו לעבר המכונית שלי.
“למה היא עשתה את זה? למה היא גורמת לכולם לריב?” שאלתי את מר ג’ונسون כשישבנו במכונית.
“היא רצתה שהכסף שלה יגיע לאדם טוב שיוציא אותו על מעשים טובים,” אמר מר ג’ונسون.
(למטרות המחשה בלבד | מקור: Gogirok)
הנהנתי. “אז את החלק הגדול אני אתן לבית החולים,” אמרתי.
“הוא שייך לך עכשיו. את יכולה לעשות איתו מה שאת רוצה,” השיב מר ג’ונسون.
ברגע הזה התגעגעתי לסבתא יותר מתמיד, אבל ידעתי שאני לא אאכזב אותה.
מה דעתך על זה? בבקשה, השאר את דעתך בתגובות ושתף את הסיפור הזה! אם היית יכול לתת עצה אחת לכל גיבור בסיפור הזה, מה הייתה העצה? בואו נדון בזה בתגובות בפייסבוק.
