**לפני מותו בני תרם את ליבו – כמה ימים אחר כך הופיעה בביתי אישה עם מכתב ממנו**
ביום שבו קברתי את בני, הייתי בטוחה שאין שום דבר בעולם שיכול להפתיע אותי יותר.
כבר איבדתי את האדם שהיה כל עולמי.
לא ידעתי שאחרי ההלוויה מישהי זרה תיגש אליי ותאמר משפט שיגרום לי לבכות שוב.

– את אמא של דניאל?
הסתכלתי עליה.
– כן.
האישה נשמה עמוק והניחה את ידה על החזה שלה.
– הבת שלי קיבלה את הלב של הבן שלך.
לא הצלחתי לענות.
היא פתחה את התיק שלה והוציאה מעטפה לבנה.
– הוא ביקש ממני למסור לך את זה.
הכרתי מיד את כתב היד.
הידיים שלי התחילו לרעוד.
על המעטפה היה כתוב:
**„אמא, בבקשה אל תכעסי עליה. היא לא לקחה ממני את הלב. אני בחרתי לתת לה אותו.”**
—
בני דניאל היה בן תשע-עשרה.
מאז שבעלי נפטר גידלתי אותו לבד.
הוא היה ילד טוב, שקט, כזה שתמיד שם לב כשמישהו אחר עצוב.
הוא אהב צילום, מוזיקה וטיולים.
ואז הכול השתנה.
יום אחד הוא התמוטט בבית.
אחרי סדרת בדיקות התברר שהוא סובל ממחלת לב קשה.
בהתחלה דיברנו על טיפול.
אחר כך על ניתוח.
ולבסוף הגיע הרופא עם המילים שאמא לעולם לא רוצה לשמוע.
הטיפולים לא הצליחו לעצור את המחלה.

דניאל ידע זאת לפניי.
אני עדיין נאחזתי בתקווה.
הוא, לעומת זאת, התחיל לחשוב על משהו אחר.
– אמא, אם לא אצליח להישאר כאן… אני רוצה לתרום את האיברים שלי.
– אל תגיד את זה.
– תקשיבי לי.
– אני לא רוצה לדבר על מוות.
הוא חייך בעצב.
– אז בואי נדבר על חיים.
לא הבנתי למה הוא התכוון.
עד שאמר:
– אם אני לא אוכל להמשיך לחיות, אולי מישהו אחר יוכל.
—
אחרי מותו סיפרו לי שהלב שלו הושתל בגופה של נערה בת שמונה-עשרה.
לא הכרתי אותה.
לא ידעתי אפילו את שמה.
אבל המחשבה שבמקום כלשהו יש נערה שעדיין חיה בזכות בני הייתה הדבר היחיד שהצליח להביא מעט אור לתוך האבל.
ואז פגשתי את אמה.
היא אמרה שקוראים לה קלייר.
– הבת שלי הייתה מחכה להשתלה כבר הרבה זמן.
היא לא ידעה מה לומר לי.
גם אני לא.
ואז היא מסרה לי את המכתב.
באותו ערב ישבתי לבד במטבח.
פתחתי אותו.
„אמא,
אם את קוראת את זה, כנראה שכבר פגשת את קלייר ואת הבת שלה.
אני יודע שזה יכאב לך.

אבל בבקשה, אל תנסי לראות אותי בה.
היא לא אני.
היא פשוט מישהי שקיבלה הזדמנות לחיות.”
הדמעות טשטשו את המילים.
אבל אז הגעתי למשפט הבא.
„יש עוד דבר שאת צריכה לדעת על אבא.”
הפסקתי לקרוא.
בעלי מת ארבע שנים קודם לכן.
מה דניאל ידע עליו שאני לא ידעתי?
—
במכתב הוא סיפר על קופסה ישנה שהייתה במחסן.
למחרת ירדתי לשם.
אחרי כמעט שעה של חיפוש מצאתי אותה.
בתוכה היו מסמכים ישנים, תמונות ומכתבים.
אחד המסמכים נשא את שמה של אישה.
קלייר.
אותה אישה שפגשתי בהלוויה.
הרגשתי צמרמורת.
פתחתי את המכתב הראשון.
זה היה כתב היד של בעלי.
„הבטחתי לו שלא אתן למשפחה שלו להישאר לבד.”
לא הבנתי.
המשכתי לקרוא.
שנים רבות לפני שנולד דניאל, בעלי היה שותף לעסק עם חבר קרוב.
אותו חבר חלה במחלה קשה ונפטר.
הוא השאיר אחריו אישה וילדה קטנה.

לפני מותו הוא ביקש מבעלי דבר אחד:
לדאוג שהילדה לא תישאר בלי תמיכה.
בעלי הסכים.
ומאותו יום התחיל להעביר להם כסף בסתר.
לא הייתה אישה אחרת.
לא הייתה משפחה סודית.
רק הבטחה ישנה.
אבל אז מצאתי מסמך נוסף.
והוא שינה הכול.
—
דניאל ידע על הסוד.
הוא גילה אותו זמן קצר לפני מותו.
הוא גם גילה שהבת של אותו אדם גדלה והפכה לנערה צעירה.
אותה נערה הייתה חולה.
והיא הייתה זקוקה להשתלת לב.
דניאל החליט שלא לספר לי.
הוא ידע שאם אספר לעצמי שיש אפשרות שהלב שלו יגיע אליה, אחיה חודשים של פחד ותקווה.
במקום זה הוא השאיר מכתב.
„אמא, אם הלב שלי יגיע אליה, אל תחשבי שזה היה במקרה.”
עצרתי את הנשימה.
„ידעתי שהיא מחכה להשתלה.
ידעתי שהיא יכולה למות.
ולכן ביקשתי מהרופאים שאם יתאפשר – הלב שלי יינתן לה.”
הנחתי את הדף על השולחן.
בכיתי.
אבל הפעם הבכי היה שונה.
כי הבנתי שהבן שלי, שהיה צעיר כל כך, חשב על החיים של אדם אחר אפילו כשהוא ידע שחייו שלו עומדים להסתיים.
—
כעבור כמה ימים קלייר התקשרה.
– אפשר לבוא אלייך עם הבת שלי?
הסכמתי.

כשהדלת נפתחה, עמדה מולי נערה צעירה.
היא נראתה חלשה, אבל בעיניים שלה היה משהו חי.
– אני לילי, היא אמרה.
הסתכלתי עליה.
– אני יודעת.
היא הניחה את ידה על החזה.
– כאן נמצא הלב של דניאל.
הרגשתי את הדמעות עולות.
– לא, אמרתי. – כאן נמצא הלב שלך.
היא הסתכלה עליי בהפתעה.
– דניאל אמר לי שאת אולי תרצי לראות אותו בי.
הנהנתי.
– אבל אני לא רוצה שתהיי הוא.
היא התחילה לבכות.
– אז מה את רוצה?
הסתכלתי עליה ואמרתי:
– אני רוצה שתחיי.
היא שתקה.
ואז שאלה:
– את כועסת עליו?
– על מי?
– על דניאל. על כך שהוא עזב אותך.
הסתכלתי על התמונה שלו שהייתה מונחת על המדף.
– כל יום, אמרתי. – אבל אני גם גאה בו כל יום.
—
לפני שהיא עזבה, לילי הוציאה פתק קטן מהכיס.
– הוא כתב לי את זה לפני הניתוח.
היא מסרה לי אותו.
פתחתי.
היו שם רק כמה מילים:

„אם אמא שלי תבכה, תגידי לה שהלב שלי לא נעלם. הוא פשוט מצא מקום חדש.”
לא הצלחתי לעצור את הדמעות.
—
עברו כמה חודשים.
לילי חזרה ללימודים.
היא התחילה לתכנן את העתיד שלה.
ואני?
אני עדיין מתגעגעת לבן שלי.
יש ימים שבהם הכאב חוזר בעוצמה.
יש ימים שבהם אני נכנסת לחדר שלו ומצפה לראות אותו יושב ליד החלון.
אבל עכשיו יש משהו נוסף בתוך הכאב.
הכרת תודה.
כי דניאל לא הצליח להישאר איתי.
אבל לפני שעזב, הוא דאג שמישהו אחר יוכל להישאר.
ומאז אני מבינה משהו שלא הבנתי ביום שבו הוא מת:
**אהבה אינה תמיד היכולת להחזיק במישהו.**
לפעמים אהבה היא לדעת לשחרר.
לתת לאדם ללכת.
ולתת לטוב שהיה בו להמשיך לחיות בעולם.
אפילו אם הלב שלו פועם עכשיו בתוך חזה של מישהי אחרת.
מה דעתך על זה? בבקשה, השאר את דעתך בתגובות ושתף את הסיפור הזה! אם היית יכול לתת עצה אחת לכל גיבור בסיפור הזה, מה הייתה העצה? בואו נדון בזה בתגובות בפייסבוק.
