צליל מוזר מהשירותים בטיסה ארוכת טווח הפחיד את הדיילת לסלי. היא לא העלתה בדעתה שהילד שבפנים ישנה את חייה לנצח.
לסלי שפשפה את רקתה ביד אחת בדרכה למטוס. כאב ראש חזק הזכיר לה את הלילה שבילתה במסיבה באחד המועדונים הכי חמים באטלנטה.
“אמי!” קראה לסלי כשראתה את הדיילת החברה שלה. “תגידי לי בבקשה שיש לך כדורים לכאב ראש?”
אמי הסתכלה על לסלי וגלגלה עיניים. “כמובן שיש, אבל את אמורה לדעת שלא כדאי להשתולל בלילה לפני טיסה ארוכת טווח.”
“ומה עוד אני אמורה לעשות, לבקר במוזיאונים?” נאנחה לסלי. “לפחות מסיבות מסיחות את דעתי.”
אמי דחפה את לסלי בחברותיות, והשתיים עלו יחד למטוס.
“יום אחד הכול יסתדר לך, לסלי,” אמרה אמי. “רק תהיי בעלת אמונה.”
לסלי ואמי התחילו מיד לעבוד, להכין את המטוס לקליטת הנוסעים, לבצע את הדגמת הבטיחות ולוודא שכולם התיישבו. לבסוף, לסלי התגנבה למטבחון ובלעה את כדורי כאב הראש.
“אני תוהה אם אמי תתנגד אם אשכב קצת בחדר המנוחה,” אמרה לסלי. היא הלכה לדבר עם חברתה כשצליל מוזר עצר אותה במקומה.
לסלי עצרה והקשיבה בעיון. רגע אחר כך החליטה שהיא בטח דמיינה את זה. אולי אמי צודקת לגבי המסיבות המוגזמות. היא כבר תכננה ללכת לכמה מועדונים כשינחתו בלוס אנג’לס, אבל אולי כדאי שתירגע ותוותר על כמה מהם.
כשלסלי עברה ליד דלת השירותים, היא שמעה שוב את הצליל הגבוה והמיילל. לא ייתכן שהיה חתול במטוס, אז זה בטח היה ילד שבוכה.
אמי דפקה על דלת השירותים. כשאיש לא ענה, היא פתחה את הדלת והציצה פנימה. שנייה אחר כך היא צרחה.
רגע לאחר מכן הבינה לסלי שהגוש הרועד שהפחיד אותה היה ילד קטן. הוא בכה והרים אליה עיניים דומעות.
“אל תעשה את זה!” אמרה לסלי לילד שהפתיע אותה. “מה אתה עושה כאן?”
הילד חיבק את ברכיו והתחיל לבכות שוב. עכשיו, אחרי שהתגברה על ההלם, לסלי הרגישה צער על הילד. היא התכופפה מולו.
“סליחה שצעקתי,” אמרה לסלי. “הפחדת אותי. אני לסלי, מה שמך?”
הילד התנשף. “שמי בן.”
לסלי עזרה לילד לקום. היא הרשתה לו לשבת באחד מכיסאות הצוות והתחילה לחפש את שמו ברשימת הנוסעים. כנראה זו הייתה הטיסה הראשונה שלו, והוא לא נראה נהנה ממנה.
לסלי קימטה את מצחה. היא בדקה שוב את הרשימה אבל עדיין לא מצאה את שם הילד!
עבר יותר מדי זמן מאז שלסלי נאלצה לנחם ילד. המחשבה מילאה אותה געגועים לבית, אבל עכשיו לא היה זמן לחשוב על זה. היא התיישבה ליד בן ושמה יד על זרועו.
“בן, מתוק שלי, אתה אבוד? אני יכולה לעזור לך אם תספר לי איפה למצוא את המשפחה שלך.”
בן פרץ בבכי. לסלי שמה לב שהוא חיבק שקית נייר אל חזהו. זה העלה את חרדתה בגלל כל סיפורי האימה ששמעה על חומרים שמוברחים לטיסות.
“מה יש בשקית, בן?” שאלה לסלי.
“זה התרופה של סבתא,” ענה הילד. “היא תמות בלי התרופה הזאת, וזה יהיה באשמתי!”
במהלך השעות הבאות הצליחה לסלי להוציא מבן את כל הסיפור. הוא היה הילד הצעיר במשפחה גדולה. בעוד אחיו הגדולים מבלים רוב הזמן בספורט ובצרות, בן חלם להיות מדען.
אמא שלו לא העריכה את תופעות הלוואי הנפיצות של ניסיונותיו של בן למצוא תרופה לכל המחלות. הוא קיווה מאוד להפוך את אמו לגאה ולזכות בחיבוק ממנה, אבל במקום זה היא העמידה אותו בפינה.
“אני רק רוצה שהיא תסתכל עליי באותה אהבה וגאווה שהיא נותנת לאחים הגדולים שלי כשהם מצליחים.”
בן התייפח. “לכן גנבתי את שקית התרופה של סבתא.”
כשסבתא של בן חלתה, המשפחה החליטה לנסוע אליה לסיאטל ולהביא לה את התרופה. בן נפרד מהמשפחה שלו בשדה התעופה. בסופו של דבר הוא זיהה את אמו שוב והלך אחריה למטוס.
“אבל היא לא הייתה אמא שלי,” יילל בן. “ועכשיו אני במטוס הלא נכון. רציתי להיות הגיבור שנותן לסבתא את התרופה, אבל עכשיו אני הרשע. היא תמות בגללי.”
לסלי התריעה לכל הרשויות הרלוונטיות כשהמטוס נחת בלוס אנג’לס. היא הרגישה נורא בשביל בן אבל הייתה מוכנה להשאיר את כל העניין מאחוריה. לכן, כשגילתה מה הסידורים שהחברה עשתה לבן, היא הופתעה.
היא נעצה מבט בילד שהיא נאלצה עכשיו לטפל בו ולשתף איתו את חדר המלון. זה לא היה הוגן. היא הכינה רשימה של מועדונים לבדוק בלוס אנג’לס, ועכשיו היא צריכה לשמש בייביסיטר במקום.
“זו המתנה הכי גדולה שקיבלתי אי פעם. אני רק מקווה שזה מספיק.”
כמה פעמים היא שלחה הודעות לאמי ולעמיתה ברנדון, אבל אף אחד מהם לא הסכים לשמור על בן. היא אפילו שקלה לחפש בייביסיטר מקומי אבל הבינה שאין לה כסף לזה. היא הייתה חייבת לחסוך כמה שיותר כדי לשלוח הביתה.
השניים אכלו בשקט פיצה שהזמינה לסלי לארוחת ערב, כשטלפון שלה צלצל. היא ענתה, ובטנה צנחה כששמעה מה אמר המתקשר.
“התינוק שלי חולה?” שאלה לסלי. “מה קרה, אמא? ג’ו היה בסדר בפעם האחרונה שדיברנו. לקחתם אותו לרופא?”
“כן,” ענתה אמה של לסלי.
“והיא הפנתה אותנו למומחה. יש לנו תור בשבוע הבא. הם דיברו על מחלה גנטית ואולי יצטרכו גם אותך לבדיקות כי את אמא שלו.”
“מה שצריך, רק שג’ו שלי יבריא,” ענתה לסלי.
כשסיימה את השיחה, לסלי התכרבלה לכדור ובכתה. היא משכה בכל לבה שתוכל לעטוף את בנה בזרועותיה, להריח את שערו הרך המתולתל ולומר לו שהכול יהיה בסדר.
למרבה הצער, ג’ו היה רחוק מהישג ידה. לוח הזמנים של הטיסות שלה לא הביא אותה הביתה כבר יותר מחודש. כמה שניסתה לשכוח את הגעגועים לבנה דרך מסיבות והשתכרויות, שום דבר לא יכול היה לעצור את כאב לבה.
“גברת לסלי?” בן התקרב ושם יד על זרועה. “אני חושב שכדאי שתיקחי את אלה בשביל ג’ו שלך.”
לסלי הרגישה גל נוסף של דמעות עולה כשהסתכלה על שקית התרופה שבן הציע לה.
“אם אני לא יכול להציל את סבתא שלי, לפחות אני יכול לעזור לך,” אמר בן. “קחי אותן בשביל ג’ו כדי שהוא יבריא שוב.”
“יש לי רעיון יותר טוב.” לסלי התחילה להקליד בטלפון. “אני הולכת להביא אותך לסבתא שלך בסיאטל, בן. אחר כך אני חוזרת הביתה למיסולה לראות את הבן שלי.”
לסלי הזמינה כרטיס טיסה לבן על חשבונה. אחר כך היא סידרה חופשה וארגנה ללוות את בן בטיסה שלו בדרכה הביתה.
“אני מפחד,” אמר בן כשהוא ולסלי עלו לטיסה שלהם. “מה אם סבתא כבר מתה בגלל הטעות שלי? אמא לעולם לא תאהב אותי אז.”
לסלי פרעה את שיערו של הילד.
“אמא שלך תמיד אהבה אותך, בן, ותמיד תאהב. ככה הורים עושים. אני בטוחה שהיא דאגה מאוד ותהיה שמחה לראות אותך בטוח.”
בן לא נראה משוכנע בדבריה של לסלי, אפילו כשכל המשפחה שלו רצה קדימה לחבק אותו כשהגיעו לסיאטל. לסלי הסתכלה כשאמו של בן כיסתה אותו בנשיקות ונשבעה שלעולם לא תתעלם ממנו שוב.
למרבה הצער, האיחוד של לסלי עם משפחתה היה פחות שמח. היא הופתעה לראות כמה חיוור ורזה ג’ו נהיה מאז הפעם האחרונה שראתה אותו. הוא הרגיש כל כך שביר בזרועותיה.
לסלי נשארה ערה עד מאוחר באותו לילה, מדברת עם אמה ועוברת על הבדיקות השונות שהרופאים עשו לג’ו. היא הרגישה מוצפת, חסרת אונים ואשמה מאוד.
כשהלכה סוף סוף לישון, לסלי התגנבה לחדרו של ג’ו והתכרבלה לידו. היא טמנה את פניה בשיערו הרך בעל ריח הקוקוס והבטיחה לו, לעצמה ולאלוהים לעשות כל מה שצריך כדי לראות את בנה בריא ומאושר שוב.
עם חלוף הימים, מצבו של ג’ו לא השתפר. המומחה לא הצליח להבין מה הבעיה של הילד. בינתיים הוא נראה מחליש מדי יום.
לסלי ביקשה ימי חופשה נוספים, אבל חברת התעופה לא הייתה מבינה. הם סירבו לשלם לה על הזמן הזה, למרות שג’ו היה חולה.
אחרי שבוע נוסף של טיפול בג’ו ותשלום לביקורים אצל רופאים, הכסף התחיל להיגמר. אמה של לסלי הייתה על קצבה ותמיד הסתמכה על לסלי שתשלם עבור צרכיו של ג’ו בזמן שהיא מטפלת בו. עכשיו שתי הנשים היו צריכות להבין איך להמשיך.
“אולי אני יכולה למצוא עבודה כאן,” אמרה לסלי. “משהו שמשלם יותר טוב.”
“שווה לבדוק בכל מקרה,” משכה אמה של לסלי בכתפיה. “אם יגיע לזה, אני יכולה למכור את הבית.”
בדיוק אז נשמעה דפיקה בדלת ששינתה הכול.
לסלי פתחה את הדלת ומצאה פנים מוכרות מסתכלות עליה.
“בן?” היא שמה לב שהמשפחה שהכירה משדה התעופה הייתה איתו. “מה קורה?”
“יש לי משהו בשבילך ובשביל ג’ו.” בן הושיט לסלי מעטפה.
לסלי פתחה את המעטפה. בפנים היה צ’ק. כשלסלי ראתה את הסכום, הלסת שלה נפלה.
“מה זה? אני לא יכולה לקבל את זה,” היא גמגמה.
“זה יותר ממאה אלף דולר!”
“אנחנו רוצים שתקבלי את זה,” אמרה אמו של בן והתקדמה. “התחלנו קמפיין גיוס המונים לטיפול של אמא שלי, אבל היא…” האישה שמה יד על פיה. “היא נפטרה לפני כמה ימים.”
אביו של בן התקדם וחיבק את אשתו כשהיא פרצה בבכי.
“החלטנו יחד שצריך לתת לך את הכסף, בשביל ג’ו,” המשיך בן.
“גם הודענו על זה בקמפיין גיוס ההמונים,” הוסיף אביו של בן, “אז הכול תקין.”
לסלי לחצה את הצ’ק אל חזהה כשדמעות עלו בעיניה. “תודה רבה לכולכם,” היא התייפחה. “זו המתנה הכי גדולה שקיבלתי אי פעם. אני רק מקווה שזה מספיק.”
בן זינק קדימה וחיבק את רגליה של לסלי. “זה יהיה מספיק, אני בטוח! וכשג’ו יבריא יום אחד, אני אחזור לכאן לשחק איתו.”
לסלי חייכה ופרעה את שיערו של הילד. “תמיד תהיה מוזמן לבקר כאן, בן.”
הצ’ק היה כמעט בדיוק הסכום שסלסלי הייתה צריכה. אחרי אינספור רופאים וטיפולים, ג’ו חזר לעצמו חודש לאחר מכן.
כשלסלי הסתכלה עליו משחק עם הכלב של השכנים בחצר הקדמית, היה קשה לדמיין זמן שבו הוא לא היה חזק ומלא צחוק.
“והכול בזכות בן,” היא מלמלה.
צליל מוכר של מטוס שחולף מעל ראשיה הרים את מבטה של לסלי לשמיים. היא עמדה לחזור לעבודה בקרוב. היא גם חשבה בדיוק על הדרך המושלמת להחזיר טובה למשפחתו של בן על נדיבותם.
היא שלפה את הטלפון שלה והתחילה להתקשר. למחרת היא התקשרה לאמו של בן כדי לספר לה שחברת התעופה הציעה למשפחתם הנחה נדיבה על כל הטיסות לשארית חייהם.
**מה אפשר ללמוד מהסיפור?**
– כל הילדים זקוקים לתשומת לב. בן היה נואש לזכות באהבת אמו, ולכן פעל בטיפשות. אילו היא הייתה מבינה שהבן שלה מרגיש מוזנח, היא הייתה יכולה לפעול מוקדם יותר כדי לוודא שהוא תמיד מרגיש אהוב.
– אפשר להתחמק מכאב רגשי רק לזמן מוגבל. במקום להסיח את דעתה מהכאב של געגועים למשפחה באמצעות מסיבות והרגלים הרסניים, לסלי הייתה יכולה למצוא מנגנון התמודדות בריא יותר.
מה דעתך על זה? בבקשה, השאר את דעתך בתגובות ושתף את הסיפור הזה! אם היית יכול לתת עצה אחת לכל גיבור בסיפור הזה, מה הייתה העצה? בואו נדון בזה בתגובות בפייסבוק.
