במהלך ההיריון שלי, בעלי השתנה. הוא לעג למראה שלי, התעלם מהכאבים שלי וגרם לי להרגיש חסרת ערך. ואז הוא עזב אותי בשביל אישה אחרת, כשהוא בטוח שהוא ניצח. אבל מה שהוא לא ידע היה שגם לי הייתה תוכנית משלי. וכשהגיע הרגע, הוא לא ראה את זה מגיע.
היריון. אחד הרגעים היפים ביותר בחייה של אישה. כמובן, זה נכון רק אם יש לה בעל אוהב שתומך בה בכל צעד בדרך.
אצלי זה היה אחרת. לא רק שסבלתי מבחילות בוקר בלתי פוסקות לאורך כל ההיריון, אלא גם מארני, שלא הפסיק להזכיר לי כמה גרוע התחלתי להיראות.
לפני ההיריון שלנו הייתה לנו מערכת יחסים טובה. ארני כמעט נשא אותי על כפיו.
הוא גרם לי להרגיש כמו האישה האהובה ביותר בעולם, תמיד מצא דרכים קטנות להראות את אהבתו.
כשחלטנו להביא ילד לעולם, הוא היה מאושר בדיוק כמוני, מחייך מאוזן לאוזן כשהחזיק בידיו את בדיקת ההיריון החיובית.
אבל ברגע שנכנסתי להיריון והגוף שלי התחיל להשתנות, כאילו מישהו אחר החליף אותו.
בהתחלה אלו היו רק הערות קטנות.
“את יכולה לפחות להתלבש יותר יפה בשביל בעלך במקום להסתובב כל היום בפיג’מה,” הוא מלמל פעם.
וזה למרות שביליתי את כל היום ליד האסלה, מקיאה מכל ריח קטן.
אחר כך הוא התחיל להתלונן.
“את רק שוכבת כל היום,” הוא רטן ערב אחד כשהוריד את הנעליים. “הבית הזה מבולגן.”
בלעתי את הגוש בגרון.
“ארני, הגב שלי הורג אותי ואני מרגישה בחילה כל הזמן. אני בקושי מצליחה לעמוד בלי להרגיש סחרחורת.”
ואז ארני התחיל לחזור הביתה מאוחר, תמיד דבוק לטלפון שלו, מתכתב עם מישהו.
זה גרם לי לחוסר שקט, אבל בכל פעם ששאלתי, הוא ביטל את זה.
“רק עבודה,” היה אומר.
לילה אחד הייתי בחודש השמיני. הבטן שלי הייתה עצומה, הרגליים נפוחות, ואפילו לנשום היה קשה. ארני חזר שוב מאוחר, מדיף ריח חזק של בושם נשים.
“איפה היית?” שאלתי. הקול שלי יצא חלש יותר ממה שרציתי.
ארני אפילו לא הסתכל עליי. הוא זרק את המפתחות על השולחן והסיר את המעיל.
“לא עניינך,” מלמל והלך ישר למטבח.
“ג’סיקה!” קולו הרעים בכל הדירה.
נרתעתי. הלב שלי דפק בחוזקה. נדרש ממני כל הכוח כדי להתרומם מהספה.
הגב כאב לי. הרגליים הרגישו נוקשות. אחזתי במשענת לתמיכה והכרחתי את עצמי ללכת למטבח.
“מה קרה?” שאלתי בנשימה כבדה.
ארני עמד ליד המקרר ובהה בי בזעם.
“איפה ארוחת הערב?”
הבטן שלי התהפכה.
“אני שוב מרגישה רע. ניסיתי, אבל בכל פעם שאני מריחה אוכל אני רצה ישר לשירותים.”
ארני גלגל עיניים. הוא פנה לכיור ופלט אנחה מוגזמת.
“לפחות יכולת לשטוף את הכלים?”
הקול שלו עלה.
“אני חוזר הביתה מותש, והמקום הזה מגעיל! אין אוכל. אין צלחות נקיות. מה את בכלל עושה כל היום?”
דמעות צרבו את עיניי.
“ארני, אני מצטערת. הלוואי שיכולתי, אבל אני מרגישה נורא.”
הקול שלי נשבר.
הוא גיחך.
“הדבר היחיד שאת עושה זה לשבת בפיג’מה כל היום.”
הנחתי יד על בטני.
“אני נושאת את הבת שלנו. הגוף שלי עובד קשה—”
“אל תתחילי!” הוא קטע אותי.
“אחותי הייתה בהיריון. היא עשתה הכול. בישלה. ניקתה. עדיין נראתה טוב. והיא אף פעם לא דחתה את בעלה במיטה!”
נשמתי נעתקה.
החזה שלי כאב כאילו נתן לי אגרוף.
“היריון לא זהה אצל כולן. גם אני לא חשבתי שיהיה לי כל כך קשה, אבל אני עושה את זה בשבילה. בשבילנו.”
ארני גיחך.
“תפסיקי להמציא תירוצים. את פשוט עצלנית!”
הוא יצא בסערה. שנייה לאחר מכן דלת הכניסה נטרקה.
עמדתי שם, אוחזת בשיש, כשהדמעות זולגות על פניי.
התיישבתי על כיסא וכיסיתי את פניי בידיי. הגוף שלי רעד, הכתפיים שלי היטלטלו, והחזה כאב בכל נשימה.
איך הגענו לזה?
איך האיש שפעם הבטיח לאהוב ולהוקיר אותי מתייחס אליי עכשיו כאילו אני שום דבר?
באותו לילה לא הצלחתי לישון.
המחשבות שלי הסתחררו במעגלים, מענות אותי בשאלות אינסופיות.
לאן ארני הלך?
האם הוא עם מישהי אחרת?
השעות חלפו, והשקט בבית נעשה כבד יותר ויותר, עד שלפנות בוקר הופיעה הודעה בטלפון שלי.
“הוא כאן. הוא היה צריך קצת מרחב.”
זו הייתה אמו.
גל של הקלה שטף אותי, אבל הוא לא נמשך זמן רב. לפחות הלילה הוא לא היה עם אישה אחרת.
כשארני חזר, הדברים רק החמירו.
המבט שלו היה מלא טינה, והמילים שלו חדות וקרות.
“המקום הזה תמיד מלוכלך.”
“את רק שוכבת כל היום.”
“את אפילו לא מנסה לטפל בעצמך.”
הקול שלו היה מלא גועל, וכל הערה חתכה אותי עמוק יותר.
יום אחד סיפרתי הכול לחברה הכי טובה שלי.
היא הקשיבה, והבעת פניה החשיכה עם כל מילה.
“ג’סיקה, את חייבת לעזוב אותו,” אמרה.
נענעתי בראשי.
“אני לא יכולה. אני בהיריון. אין לי כסף, אין לי עבודה, ואין לי לאן ללכת.”
“יש אנשים שאכפת להם ממך. את לא לבד,” היא התעקשה.
“לא מגיע לך היחס הזה.”
רציתי להאמין לה, אבל הפחד עצר אותי.
לא משנה כמה ארני פגע בי, לא ידעתי איך לעזוב.
ואז, ערב אחד, הכול השתנה.
ארני היה במקלחת.
הטלפון שלו, שהוא מעולם לא השאיר ללא השגחה, נדלק מהתראה.
הידיים שלי רעדו כשהרמתי אותו ופתחתי אותו.
אפליקציית היכרויות.
עשרות הודעות.
נשים שהוא פלירטט איתן, נפגש איתן ושכב איתן בזמן שאני ישבתי בבית ונשאתי את הילד שלו.
הבטן שלי צנחה.
אחזתי בבטן כאילו אני מנסה להגן על התינוקת שלי מהכאב.
אבל באותו רגע, המחשבה שלי התבהרה.
הייתי חייבת לעזוב אותו.
אבל הייתי צריכה תוכנית.
למחרת התחלתי להוציא אותה לפועל.
וכעבור זמן קצר, בדיוק כשעמדתי ללדת, ארני נכנס הביתה עם אישה אחרת.
“מי זאת?!” צעקתי, קולי רועד מזעם ומחוסר אמון.
ארני עמד בפתח הדלת בלי להתרגש כלל.
הוא כרך זרוע סביב האישה הצעירה שלצידו וחייך בזחיחות.
“זו סטייסי, החברה שלי.”
כאילו זו הייתה העובדה הכי נורמלית בעולם.
הבטן שלי התהפכה.
“מה?!”
“שמעת אותי,” אמר בקול קר ומנותק.
הוא שלף תיקייה מתחת לזרועו והשליך אותה על השולחן.
“אני עוזב אותך. הנה מסמכי הגירושין.”
כל הגוף שלי קפא.
בהיתי בו, ואז בתיקייה.
היד שלי נחה באופן אינסטינקטיבי על הבטן.
“ומה עם הילדה שלנו?”
ארני משך בכתפיו.
“אני לא רוצה לא אותך ולא את התינוקת שלך.”
דמעות מילאו את עיניי.
“איך אתה יכול לעשות לנו את זה? איך אתה יכול להיות כל כך אכזרי?”
ארני גיחך.
“ג’סיקה, תסתכלי על עצמך! הזנחת את עצמך לגמרי. אין בך שום דבר מושך. את יושבת כל היום ומתלוננת. סטייסי, לעומת זאת, יפה, צעירה, והכי חשוב — היא אף פעם לא אומרת לי לא.”
הוא משך את סטייסי אליו ונישק אותה מולי.
“אתה מפלצת!” צרחתי.
בלי לחשוב, חטפתי את העט מהשולחן וחתמתי על המסמכים.
ארני חייך בזלזול.
“לפחות אני לא נראה כמוך.”
נעצתי בו מבט.
“אני אבוא לקחת את הדברים שלי כשלא תהיה בבית.”
“תעשי את זה מהר,” לעג.
“בקרוב כבר לא תהיה לך גישה לבית הזה — הוא שייך לי.”
הסתובבתי ויצאתי בזעם, טורקת את הדלת מאחוריי.
הוא חשב שהוא ניצח.
לא היה לו מושג מה עומד להגיע.
