אחרי כל מה שעברנו כדי להביא ילדה לעולם, האמנתי ששום דבר לא יוכל לערער את המשפחה שלנו. אבל ביקור אחד בבית החולים שינה את הכול וגרם לי לראות את בעלי באור שונה לחלוטין.
בתי קראה לי לראשונה ״אמא״ כשהייתי בת שלושים ותשע. היא הייתה בת שעתיים בלבד, ואני שכבתי במיטת בית החולים כשבעלי, דניאל, בוכה לצדי.
״היא אמרה את זה!״ הוא לחש.

״דניאל, היא רק בת שעתיים. היא התעטשה.״
״זה נשמע כמו אמא.״
במשך שתים-עשרה שנים ניסינו להביא ילד לעולם. שמי קלייר, אני בת ארבעים ושלוש ועובדת כמעצבת פרחים. דניאל ואני היינו יחד במשך שש-עשרה שנים. כשבתנו לילי נולדה, צמצמתי את שעות העבודה בחנות הפרחים, ודניאל לקח על עצמו את ההשכבה שלה בערבים שבהם חזרתי מאוחר.
אבל ככל שלילי גדלה, הבנו שמשהו אינו כשורה.
״קלייר, היא לא הסתובבה כשקראתי לה,״ אמר לי דניאל יום אחד.

בדיקת השמיעה אישרה שהיא סובלת מירידה מתקדמת בשמיעה בשתי האוזניים.
הרופאים הסבירו שלילי תזדקק למכשירי שמיעה, לטיפולי תקשורת ולהרבה סבלנות.
בכל ערב שרתי לה שיר ערש שהמצאתי ביום שבו נולדה. לילי נהגה להניח את כף ידה הקטנה על הגרון שלי כדי להרגיש את הרטט של קולי.
כשהגיעה לגיל שלוש, דניאל התחיל לעבוד עד שעות מאוחרות יותר ויותר. הוא סיפר לי על פגישות עבודה, אפילו בסופי שבוע, ולפעמים חזר הביתה עם צעצועים חדשים ללילי.
חשבתי שהוא פשוט מנסה לעשות כמיטב יכולתו למען המשפחה שלנו.
אבל מכשירי השמיעה היו יקרים מדי עבורנו. השכנה שלנו, רות, סיפרה לי על תוכנית סיוע של בית חולים. הגשנו בקשה, ושלושה שבועות לאחר מכן קיבלתי את הבשורה שהבקשה אושרה.

כשסיפרתי לדניאל, הוא חיבק אותי.
״הצלחנו!״ הוא אמר.
״הצלחנו ביחד,״ עניתי.
לבד לקחתי את לילי לפגישה שבה התאימו לה את מכשירי השמיעה, משום שבעלי היה צריך לעבוד.
בתי הקטנה ישבה על ברכיי בבגד בצבע לבנדר, עם סיכת פרח סגולה בשערה. מומחית השמיעה, מייגן, כיוונה בזהירות את המכשירים החדשים.
״נסי לדבר אליה באופן טבעי, קלייר,״ היא אמרה.
אחזתי בידה של לילי.
״שלום, מתוקה שלי. זאת אמא. אני אוהבת אותך.״
לילי מצמצה בעיניה, ואז עיניה נפערו לרווחה.
״אמא?״ היא לחשה.
״כן, אהובה שלי.״
היא חייכה ואני פרצתי בבכי.

אבל אז היא אמרה לפתע:
״אבא… ילדה אחרת.״
קפאתי במקומי.
״איזו ילדה אחרת, מתוקה שלי?״
לילי נגעה באוזנה וחזרה על המילים:
״ילדה. אבא.״
גם מייגן שמעה את הדברים, אך לא הצליחה להבין למה הילדה מתכוונת.
כשהיינו לבד, התקשרתי לדניאל. הוא לא ענה. בניסיון הרביעי השיחה כבר עברה לתא הקולי.
בדרך הביתה שאלתי את לילי היכן נמצאת הילדה הזאת. היא ענתה שהיא בבית.
כשהגענו, השכבתי אותה במיטה. לפתע נזכרתי בארון המסמכים הנעול בחדר העבודה של דניאל. בעבר הוא אסר על לילי להתקרב למסמכים שלו. אבל עכשיו הארון היה פתוח.
מאחורי התיקיות מצאתי קופסת קרטון.

בתוכה היו תמונות של נערה מתבגרת שהחזיקה את ארנב הצעצוע של לילי. על אחת התמונות נכתב: ״אמה, חג המולד״.
מצאתי גם מספר טלפון.
״אמה? שמי קלייר. אני אשתו של דניאל.״
השתררה שתיקה מעבר לקו.
״הוא יודע שאת מתקשרת אליי?״ היא שאלה.
״לא.״
״הוא אמר שאת עדיין לא מוכנה לפגוש אותי.״
לבי התחיל לפעום בחוזקה.
״הייתי רוצה לדבר איתך. תוכלי להגיע הערב?״
היא הסכימה.
כשדניאל סוף סוף חזר הביתה, סיפרתי לו קודם על לילי.
״היום היא שמעה את הקול שלי. היא אמרה אמא.״
דניאל חייך באושר.
ואז שאלתי:
״האם השם אמה אומר לך משהו?״
החיוך נעלם מיד מפניו.
הנחתי לפניו את הקופסה. בתוכה היו תמונות, מכתבים, כרטיסי יום הולדת והעתק של תעודת לידה.
אמה הייתה בת חמש-עשרה. בשורת שם האב הופיע שמו של דניאל.
״זאת הבת שלי,״ הוא הודה.
התברר שאמה נולדה בעקבות רומן קצר שהיה לדניאל בתחילת מערכת היחסים שלנו. הוא מעולם לא סיפר לי עליה.
הוא גם הודה שלפני שנתיים אמה יצרה איתו קשר מחדש. הם נפגשו מדי פעם, והיא אפילו ביקרה בבית שלנו כמה פעמים בזמן שאני עבדתי ולילי הייתה שם עם אביה.
״ונתת לי להאמין שאתה בעבודה?״ שאלתי.
דניאל לא הצליח לענות.
בדיוק אז אמה הגיעה.
כשהיא נכנסה לבית, הבחנתי מיד שהיא ירשה את העיניים של דניאל.
ישבנו סביב שולחן המטבח. אמה סיפרה שאביה אמר לה שאני כבר יודעת על קיומה, אבל אינני רוצה לפגוש אותה.
הוא הסביר לה שאחרי כל השנים שבהן ניסינו להביא ילד לעולם, יהיה לי קשה לראות אותה, משום שלדניאל כבר הייתה בת בזמן שאנחנו עדיין נאבקנו להיכנס להריון.
אמה אפילו רצתה לכתוב לי מכתב, אבל דניאל תמיד שכנע אותה שלא לעשות זאת.
״חשבתי שאת שונאת אותי,״ היא אמרה בעיניים מלאות דמעות.
״אמה, גיליתי שאת קיימת רק היום,״ עניתי.
דניאל ניסה להסביר שהוא רצה להגן על כולנו.
אבל עכשיו הבנתי את האמת.
הוא לא הגן עליי. הוא הגן על עצמו, ובמשך שנתיים גרם לנערה בת חמש-עשרה להאמין שאשתו של אביה דוחה אותה.
אמרתי לדניאל שהוא יצטרך לגור במקום אחר לתקופה מסוימת.
לאמה הסברתי שהיא אינה אשמה בדבר.
לפני שהלכה, היא שאלה:
״אני אוכל לראות שוב את לילי?״
״את רוצה?״ שאלתי.
״כן. היא מצחיקה מאוד. היא תמיד רוצה לשחק עם אותו ארנב צעצוע.״
שלושה ימים לאחר מכן אמה הגיעה אלינו לארוחת צהריים. לילי רצה אליה בשמחה, כשהיא מחזיקה את הארנב האהוב עליה.
עמדתי והסתכלתי על שתי הילדות משחקות יחד.
במשך שנתיים דניאל החליט בעצמו מי ראוי להיות חלק מחיי. לא הרשיתי לו לקבל את ההחלטה הזאת שוב.
אמה הייתה אחותה של לילי. היה לה מקום במשפחה שלנו.
באותו ערב שרתי ללילי שוב את שיר הערש שלה.
היא הניחה את כף ידה על הגרון שלי, ואז, להפתעתי העצומה, התחילה לשיר איתי בשקט.
המילים עדיין לא היו ברורות, אבל הפעם שרנו יחד.
נישקתי אותה על המצח.
״זאת הילדה שלי.״
